אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים

מאת פורשיה נלסון
מאנגלית: נמרוד קדם

פרק ראשון
אני הולך ברחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני נופל לתוכו.
אני אבוד.
אני חסר אונים.
זו לא אשמתי.
לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.

פרק שני
אני הולך באותו רחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני מעמיד פנים שאינני רואה אותו.
אני שוב נופל לבור.
אינני יכול להאמין שאני שוב באותו מקום,
אך זוהי לא אשמתי.
עדיין לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.

פרק שלישי
אני הולך באותו רחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני רואה אותו.
אני עדיין נופל לתוכו.
זהו כוחו של הרגל.
עיניי פקוחות.
אני יודע היכן אני נמצא.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מהבור מייד.

פרק רביעי
אני הולך באותו רחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני עוקף אותו.

פרק חמישי
אני הולך ברחוב אחר.

המאמר המקורי: http://members.fortunecity.com/chezmoi/fathole.html

קטע מסיפור חיים

אוחזת בכידון האופניים בשתי ידיים, רק שלא יפילו אותי, "משטרה אמריקאית", משחק מתועב, אני שונאת אותו אבל אני תמיד משחקת בו, איני יכולה להתחמק כל הזמן. לפחות כאן אני נראית שלא כמו ב"דגלים" שאותו משחקים בחושך ואני תמיד תקועה בהגנה קרוב לדגל, מגלה באיחור את התוצאה, שומעת "גנבנו" כלומר הקבוצה שלי! גנבה את הדגל של הקבוצה השנייה כאשר אני המשכתי ל"הגן" לשווא, בזמן שהמשחק כבר הוכרע. כדי להתחמק מהאפשרות שיפילו אותי אני בורחת כמה שיותר רחוק, כמה שאפשר, אין סיכוי שאצליח להפיל מישהו אחר ועדיף לא לנסות, למה לי להסתבך בנפילה, נעצרת, מתנהגת כאילו משהו נתקע לי בגלגל וסופגת את העלבון המוכר של מי שעובר לידי באותו רגע "פחדנית", או סתם מתקרב התקרבות מפחידה על אופניו, רשעים!!! אבל אני עדיין מעדיפה את המשחק הזה שהוא באור למרות שכל הזמן אני פוחדת ליפול, אוחזת בכוח בכידון, הידיים מתוחות והראש מורם מחכה להפתעות, רק שלא תגיע ממקום שאיני רואה, ואז נופלת, כי לא שמתי לב לשיח שהיה כל כך קרוב. או שזו הדרך היחידה לקחת הפסקה מהמאבק המגעיל הזה, ליפול, בטעות, באופן שאינו נחשב כאילו הפילו אותי אבל נותן הפסקה והקלה מהמאמץ המתמשך.

סיפורי חיים / סיפורים חיים-סמדר נבו: הקול האישי בסיפור חיים

סיפורי חיים / סיפורים חיים-סמדר נבו: הקול האישי בסיפור חיים: אנשים המודעים לתהליכי כתיבת סיפורי חיים מתקשים לבטוח בשלב האחרון ושואלים את עצמם כיצד יעובד הסיפור שהועלה במקטעים שונים לידי עלילה רהוטה, ...

הקול האישי בסיפור חיים

אנשים המודעים לתהליכי כתיבת סיפורי חיים מתקשים לבטוח בשלב האחרון ושואלים את עצמם כיצד יעובד הסיפור שהועלה במקטעים שונים לידי עלילה רהוטה, קולחת, נאמנה לעובדות. והחשוב מכל כזו המבטאה את קולי.

קולו של הכותב הנשמע דרך כותב אחר הוא המבדיל בין רצף ארועים לסיפור אישי. האם איתור הצרכים השונים של כל מספר מסייע לחוש את קולו האישי או שפתו ושמירת האותנטיות שבה בלי יפיופים ושמירת כללים?

יש אנשים שכתיבת סיפור חיים נעשית אצלם בשביל המשפחתיות. הם זוכרים את ניסיונותיהם לשחזר מידע על הוריהם לאחר שנפטרו. הם מבינים שיחסכו מהדורות הבאים עיסוק מתסכל אם יחשבו על עצמם כמספרים. זוהי אחת ההמחשות של קול אישי, כאשר המספר יודע מה עיקר כוונתו הוא מארגן את הכוונה יותר מאשר את המידע וקולו האישי מתבטא בדרך זו.

חוויות שחוזרות בתהליכי כתיבה

באחת הסדנאות שהנחתי נכתב:

"לאורך כל הסדנה אני מנסה להבין פעולות והחלטות שעשיתי במהלך חיי, ומנסה למצוא תשובה לשאלה. גם אם התשובות עדיין לא ברורות לגמרי, את הכלים להבין קיבלתי, ואני בטוחה שאני עוד אמשיך לחפש ולחקור כי תמיד יש מה לגלות."
 

 "המוטיב של האמון בעצמי חוזר בכל הסיפורים שכתבתי." 

התהליך הקוגניטיבי והרגשי בכתיבת סיפור חיים

האדם מספר סיפורים, מארגן וחושב באמצעותם על עצמו וסביבתו. הורים מספרים לילדיהם סיפורים הן כטקס והן כדרך לקדם התפתחות רגשית ואינטלקטואלית. המבוגרים של היום המתעניינים בסיפורי תרבות ובסיפורם האישי גדלו על רקע סיפורים שספגו מסביבתם.

הסיפורים הם חלון  המאפשר לנו ללמוד מחדש כיצד הבנו את העולם בשלבי התפתחות שונים שעברנו. כתיבת סיפור החיים מסייעת לנו לארגן מחדש את תפיסותינו ועולמנו.

במהלך ההיזכרות והכתיבה בורר כל כותב את החומרים שהוא מספר על עצמו לעצמו, למשפחתו ולקרובים אליו. תהליכי הבחירה חשובים לא פחות מהתוצאה הסופית. דרך הזכרות בארועים בחיינו וסיפורם מחדש, במהלך כתיבת סיפור החיים, אנו מפענחים את המסרים והמשמעויות התרבותיות שעיצבו את אישיותנו.