אחת מנקודות המפנה בחיי הייתה כאשר פגשתי בזמן שהות
בארה"ב אישה ששמה קתרין שליק נואי. קתרין הייתה מורה וחברת צוות באוניברסיטה
שנקראת Seattle University.
בשיעוריה של קתרין התבקשנו לכתוב תגובה מדי שיעור למשהו
שחווינו או הקדשנו לו מחשבה במהלך השיעור.
הצורך או החובה לכתוב תגובה גילו לי סוג חדש של הוראה,
כולנו היינו מורים בזהותנו ובניסיוננו המקצועי ונעשנו תלמידים בכיתתה. תלמידים
שאוהבים ללמוד. הלימודים עם קתרין היו לחויה מסיבות רבות, החשובה שבהן הייתה
היכולת שזומנה לי להשמיע את קולי האישי.
בעיני כוחה של הכתיבה בתנאים שהיא מאפשרת לקול האישי של
אדם להישמע. פעמים רבות יש לאדם אי בהירות לגבי קולו, האמירות שהוא רוצה לייצג,
הסיפורים שהוא מוכן לחשוף וההבנות שנפתחות לו דרך כתיבה בשלבים האחרונים, כולם
אבני דרך לגילוי קולו האישי.
השיעורים נפתחו תמיד בקריאה בקול שקראה קתרין מספר, מדי
שיעור שמענו קטע או פרק מנובלה, הסיפור עצמו היה עמוס רגשות ונכתב בגוף ראשון מפי
נערה שעבדה לאחר שעות בי"ס כביבי סיטר כדי לחסוך לקולג'. עצם מעמד הקריאה
והזמן שהופנה לכך היה ונותר מודל לחשיבות
הקריאה בקול בכיתות הלומדות קריאה וכתיבה. וכמובן בכיתות היסוד שיש בהן עיסוק בשפה
והתפתחות בהבנת הנקרא ויכולת הכתיבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה