דמויות מכוננות בחיינו ובסיפור החיים

מקור החיבור שנוצר בין מי שאדם אחר השפיע למשך זמן ניכר וכך נעשה לדמות מכוננת אינו מובן לעומקו לפרט המושפע. ההשפעה של דמות מכוננת מאופינת בנוכחותה מעבר לזמן המפגשים איתו. דמויות מכוננות יכולות להיות בכל מצב בחיינו, קל יותר לשים לב לדמויות מכוננות בשלבים הצעירים בחיי אדם משום שצעירים קלים יותר להשפעה ונכונים לספוג דרכי חשיבה מגוונות יותר ממבוגרים.

אדם המספר את סיפור חייו יכול לגלות מחדש דמויות מכוננות, לבין את מקורות הרעיונות שהושפע מהם ולחשוב עליהם מחדש. זאת בין אם היה מודע להשפעה כזו ובין אם לא.

משפטי פתיחה לעידוד כתיבה

"שמו של אברם שונה על ידי אלוהים לאברהם, שמה של שרה שונה לשרי ויעקב נעשה ישראל, עוד שינויי שמות פגשתי במקרא וגם במהלך חיי הקצרים ולמרות זאת לא......."

אנשים לא מעטים ממשיכים להיות עסוקים בשמם גם בגיל מבוגר, מנגד, בקצהו השני של הרצף נמצאים אלו שמאז ומעולם היו מרוצים מהשם שניתן להם. האחרונים מעטו לעסוק בשם שניתן להם או שהיו גאים בו בדרכים שונות. שם יכול לבטא שייכות ומעמד בקבוצות מסוימות, יש הורים שנטייתם למיוחדות מתבטאת בשמות שהם בוחרים לילדיהם ולא פעם מתגלה השם כקשה להגייה, למובנות ועל כן מעורר מבוכה ואי נחת.

יוצא מכל אלו שהשם הוא עניין חברתי שיכול לספר על החויות של אדם בחברה בלי שיתכוון להיות מודע אליהן בעוברן עליו.

סיפורי מקום וסיפורי אזור-נושאים חוזרים

נושאים שחוזרים בסיפורי יישובים ובסיפורי אזור הם:

חלק מהנושאים מופיעים גם בסיפורי חיים, ההבדל הוא שמקומם בסיפורי יישובים ואזורים מקבל נפח גדול יותר, הנפח משתנה הן משום שמדובר במספר אנשים ויותר והן משום שלארוע או לנושא הייתה השפעה על הכלל ולכן על רוח המקום, האזור ותולדותיהם

נושאים לדוגמה: חברות אמיצה, פרדה, מעברים תרבותיים, הגירה, דלות, שמחת חיים, שמחה משותפת בארועים, עלייה ארצה, התיישבות בקיבוץ, חלוציות, עליית הנוער, מצבים רבי סבל, נס,מעברה, פעילות ציונית, 

סיפורי חיים, סיפורי יישוב וסיפורי אזור

הזיכרונות, ההתנסויות והחוויות שאנו צוברים במהלך חיינו מעצבים את זהותנו ואת דמותנו המקצועית ויוצרים את "סיפור החיים" שלנו.

סיפורי יישוב נבנים על  עיקרון דומה, הזכרונות המשותפים של אנשי היישוב, ההתנסויות שחלו אצל רוב המספרים, מי יותר ומי פחות, והחוויות המשותפות הן שבונות את הסיפור. ההבדל החשוב בין ארגון סיפור יישוב לסיפור חיים שבסיפור חיים אין עובדות ונתונים אוביקטביים ובסיפורי יישוב יש.

סיפורי אזור וספרי יובל במיוחד יכולים להיות ארגון של סיפורי היישובים למכלול ויכולים לאפיין את האזור כפי שפועלת האנשה בשיר. כלומר יש חשיבות למעבר מהפרטים אל התמונה הכוללת עוד יותר מאשר בספרי יישובים.

על כן נשאלת השאלה אם יש לאזור נראטיב או שיש לארגנו בעזרת כתיבת הסיפור האזורי

אין זה אתגר קל אך הוא אפשרי.

הבסיס לכתיבת סיפור חיים, ספרי יישוב וספרי יובל

המידע שנאסף בסדרת ראיונות עם האדם שסיפור חייו נכתב הוא הבסיס לעיבוד סיפור החיים. ניתן לכוון את הראיונות לתמונה כרונולוגית והיסטורית של המרואין וניתן לחפש

דרכים מגוונות בהצגת סיפור חיים. כגון: ארועים מכוננים, דמויות מכוננות, נראטיב שעובר מדור לדור, תבניות מחשבתיות וביטויין בחיי המספר.

תהליך דומה מתרחש בבואנו לארגן סיפור מקום או סיפור יישובי. היקף הספר ומטרותיו קובעים במקרה של ספר יישוב את מבנה הרצף הסיפורי ומכך נגזרים היקף המידע שיש לארגן מתחקיר על סמך מקורות מידע ומראיונות עם אנשי המקום לדורותיו.

כאשר כותבים ספר יובל והיקף היריעה מתרחב ניתן לתת מקום למידע רב יותר ולהסתכלות רחבה יותר. לא רק סיקור חמישים השנים הוא הקובע אלא היכולת לקבל תמונה אחת בחלקו של הספר ותמונות חלקיות בחלקים אחרים. חשוב לשאול את השאלה כיצד יצטרפו חלקי הפאזל למראה אחד שלם. משפחות שהדור השני והשלישי בהן נשאר לחיות במקום או באזור יכולות לעתים לסייע רבות בהבנה כיצד תהליכים שהחלו בדור הסבים משפיעים על דור הנכדים. הדבר מסייע למעקב אחר ההשפעה של רעיונות ועקרונות שנשמרו לאורך שנים והופעתם בצורות שונות. מצבים שבהם לא נשמר רצף מספרים אף הם סיפור מעניין המעיד על האזור או המקום.

ספר יובל

ספר יובל מתעד ברוב המקרים את התפתחותו של יישוב או אזור במהלך חמישים שנה.

הנטייה של המתכננים ספרים כאלו היא תאור הסטורי וכרונולוגי, הצגה של שלבים בהתפתחות וקשיים בבנייה ובאחיזה בקרקע.

מובן שאם התפתחו ביישוב או באזור מסורות חדשות או נשתמרו מסורות עתיקות יבואו אלו כדי להציג את הייחודי למקום או לאזור.

האתגר הגדול במקרה כזה הוא לארגן חשיבה שאינה בהכרח כרונולוגית.

לדוגמה: חשיבה המציגה את המשותף לאזור ולמסורות בו יכולה להסתכל על מקורות המזון וכיצד עיבדה כל עדה את המקורות האלו למאכל המייצג אותה ומשמש בסיס בארוחות חג רבות. החיטה היא הבסיס לרוב מאכלי העדות, יש שעיבדו אותה לבצקים מטוגנים ויש שהפיתות שנעשו על סאג' היו ונשארו מועדפות על כל לחם מעובד וקל לקנייה.

במבט על סגנון האכילה נדמה שהקובה המסורתית בעדה הכורדית שונה מהקוסקוס האהוב על יוצאי צפון אפריקה. שני המאכלים נעשו מחיטה, הם שונים לא רק בצורתם אלא בעיקר בסגנון עיבוד החיטה שהם דורשים.

ספר המעוניין במאכלי עדות מוטב שיציג הבט זה ולא רק הבטים של שונות

סיפורי יישובים

כתיבה של סיפורי יישובים מתחילה בתחקיר, נעזרת בראיונות עם אנשי היישוב וממשיכה לתיעוד עובדות. מאחר שתיעוד משעמם לא פעם את הקוראים. חשוב להציג בספר יישובי את משמעות הדברים, את הסיבה להקמת הישוב, מדוע נחל הצלחה במקום אחד, ולא הצליח במקום אחר. האם מסתתר סוד מאחורי שגשוגו ופריחתו של ישוב זה או אחר? האם העובדה שהשכיל לשרוד שינויים וקשיים, קשורה בהרכב האנושי של מייסדיו? האם יש קשר בין דמות הישוב, לבין ערכי היסוד של ראשוני הבאים אליו?

תשובות שנמצאות לעתים בין השורות של הסיפור היישובי הן ציר העלילה המעניין של סיפורי יישוב, מאחר שהסיפור היישובי מורכב בין השאר מסיפורי משפחות ומסיפורים אישיים חשוב להבין את חלקם של אלו

סיפורים אישיים מרתקים, נותנים לעתים מענה לחלק מהשאלות האלו מרכיבים חלק מהעלילות המשניות ומעבים את עלילות המשנה.

סיפורי היישוב הם ציור דרך של הקמת משינה ישראל ולכן הם כה מעניינים

עקרונות השילוב בין יחידים וקהילה בסיפורי יישוב ובספרי יובל

סיפורי יישוב

סיפורי יישוב מכוונים אמנם להציג את פניה של קהילה אך קהילה ללא יחידים היא גוף ריק. האמנות שבכתיבת סיפור יישוב ואף ספר יובל היא ביצירת השילוב בין הקהילה או הקהילות ליחידים ולקבוצות שונות המרכיבות אותה

דוגמאות:

"שישים ושלוש שנים לאחר שהתיישבו על גבעה שוממה, ניקו אותה מקוצים ועשבי בר, חיו באוהלים ובצריפים והקימו מושב לתפארת לא תמו המאבקים.

המאבקים נמשכים כדי שיוכל המושב להמשיך לשמור על עקרונותיו:"

"מיקומו היפה והמיוחד של המושב גורם לכך ששטחו הולך וקטן על ידי דרכים, כבישים ומסילות הדרושים לכלל סביבו. למרות תנאים אלו ממשיכים אנשי ? לטפח את המושב ולחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו."

"השנים הראשונות במושב היו אמנם סוערות, רוויות במאבקי הישרדות ובחיפוש דרך לבנות חברה שיתופית ודמוקרטית. אבא היה אחת הדמויות הבולטות שהובילו את עיצוב פני המושב. בתפקידיו השונים ייצג שלום את המושב במוסדות המיישבים, הוביל את המאבק על הקרקעות, פעל להכפלת מספר החברים ולהרחבת המושב. שלום בנה ענפים משותפים וסייע להקמת מבני ציבור."

הורות, ילדות והיוכחות דרך סיפור אישי

טיפולים פסיכולוגיים ופיסיולוגיים שונים מעוררים אצל רבים זכרונות ומידע מעברם כילדים. העיסוק בתכנים הקשורים בילדות יכול להיות כר נרחב להבנות חשובות ויישומיות וגם סוג של התבוססות בבוץ. לעתים התפקוד כהורה משנה את זוית המבט של מי שמתבונן על עברו כילד או מי שנוטה לעסוק באשמתם של הוריו, סביבתו ותנאי לידתו טרם היה להורה. סיפורי ילדות ונערות; אלו שמתמקדים במספר עצמו או ביחסים בין הוריו, סיפורים שסופם או אמצעם אינו ידוע למי שהתחיל לספרם עלולים להידמות לטיפול פסיכולוגי ואין הדבר כך. כותב הסיפורים או מספרם בעל פה דולה מהם את שחפצה נפשו ואינו תלוי בהקשר זה ביחסיו עם אדם אחר. מי שפורק את מחשבותיו על הנייר באופן נטול סדר ומטרה יכול למצוא עצמו מפרק מן הכתוב פרורי הבנה שבהופכם לסיפור הם יכולים לפנות בכיוונים רבים; ריאליסטים, דימיוניים, רבי משמעות או פשוטים להבנה. הסיפורים הם האמצעי שבעזרתו מתארגנים התכנים לכלי תקשורתי בין אדם למחשבתו או בינו לבין חברו. ומה עניין התפקוד כהורה לזכרונות ולסיפורי הילדות? התפקוד ההורי מעלה זכרונות מגוונים. מקצתם מגדיר את סגנון ההורות ומקצתם מעורר דילמות. לעתים מגלה המתבונן דרך כתיבתו כי דגם ההורות שהופנם בו כילד מקבע את סגנון ההורות שלו עצמו. פרוק הדגמים האלו דרך סיפורם מאפשר לכותב לבדוק מחדש רעיונות ותגובות של סגנון ההורות שלו. לעתים משמש החומר הזה למבט חדש על יחסיו עם הוריו ולעתים לגיוון ושינוי סגנון ההורות המוטבע בו.

יומנים כחלק מסיפור חיים

יומנים נכתבים לרוב על ידי אנשים שחונכו לכך או שנמצאים בצומת בחייהם או בצומת היסטורית. כאשר ביכולתו של הכותב להבין את חשיבות המאורעות שהוא מתעד עוברים הדברים בין תיעוד עובדתי להרהורים על הארועים.

יומנים משמשים פעמים רבות בסיס לכתיבת סיפור חיים. השימוש ביומן יכול להיות רב פנים, משילוב חלקים ממנו במהלך הסיפור הכללי שנעשה בין השאר לסיפור מסגרת ועד חשיבה על היומן. היומן הוא פרטי ואישי עד כדי שאנשים נוטים למעט להעזר בו. יחד עם זאת במרחק זמן ניתן למצוא את הדרך הנוחה לכותב להתיחס ליומן כאחד המקורות הזמינים בבואו לכתוב סיפור חיים.

כך כותבת הילסום ביומנה ביוני 1942: "אלוהים לא חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו". וכנגד התחושה הקשה והמרירות הנשמעת סביבה כלפי אלוהים היא אומרת: "אני לא מרגישה בכלל שמישהו אוחז בי בציפורניו, אני מרגישה שאלוהים אוחז בי בזרועותיו"

במקום אחר ביומן היא מבהירה יותר את מקורות אמונתה:

זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכיםומתרבים… אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר… כל אלו ידועים לי ועיני פקוחות לכלגילוי חדש של המציאות. ובכל זאת… אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים… ככה זה, זאת תחושת החיים שליואין מלחמה או מעשה אכזריות… אשר יוכלו לשנות אותה (עמ‘ 76־75).

חיזוק הזדהות משפחתית באמצעות סיפור חיים

הורים  רבים יודעים לחבר את הילדים שלהם לעבר המשפחתי, בין אם  על-ידי קשרים קבועים עם הסבים וקרובי משפחה אחרים, או בעזרת סיפורים ותמונות מדורות קודמים – כל אלו יוצרים הזדהות עם המשפחה. ככל שההורים מצליחים לחבר את הילדים לסיפורים המיוחדים של אבותיהם, כך נוצרת "גאוות יחידה". אותה גאוה מחזקת את התא המשפחתי ואת היחיד כפי שהיא בונה את הקהילתיות השבטית.

בנייה מחדש של סיפורים אבודים בעזרת מידע חלקי ושיתוף נציגים משפחתיים מדורות שונים מחזקת את הרגשת השייכות של היחידים, הצעירים יותר כלפי הקהילתיות והשבטיות של בני המשפחה.

הדמויות המכוננות בסיפורי חיים

ההגדרה הפשוטה לדמות מכוננת היא אדם שהקשר איתו או הדוגמה שנתן השפיע למשך זמן ניכר מעבר לזמן המפגשים איתו. דמויות מכוננות יכולות להיות בכל מצב בחיינו, קל יותר לשים לב לדמויות מכוננות בשלבים הצעירים בחיי אדם ולכן מורים, מדריכים בתנועת נוער או בשלבי עבודה ראשונים בולטים יותר בזכרוננו.

הפרסומאים שהזכירו מחדש את המושג "מורה לחיים" כחלק מעידוד מעמד המורים בישראל השתמשו בנתון זה, לתפקיד ההוראה ולמחנכים מסוגים שונים יש פוטנציאל להיות דמות מכוננת. גילוי האפשרות של אדם המספר את סיפור חייו ביחס לאפשרות שנעשה דמות מכוננת, יכול להיות תהליך מעניין בסיפור חייו.

סיפורי חיים ומורשת תרבותית

מורשת תרבותית היא נושא שחוזר בסיפורי חיים ובסיפורי יישובים רבים. לעתים מקיפה מורשת תרבותית אזורים נרחבים ורחוקים הן בזמן והן במובנים גאוגרפים. אנשים קשורים לתרבות שעליה גדלו בארצות מוצאם גם במצבים ששנים רבות עברו בין שהותם בתנאים קרובים לתרבות המוצא. מפאת גילם עלולה תרבות זו להעלם בשנים הקרובות.

התיעוד של מורשת תרבותית במסגרת סיפורי חיים נותן מבט על מעברים חברתיים ותרבותיים במובנים רבים.

מהם הנושאים החוזרים בסיפורי חיים

נושאים שחוזרים בסיפורי חיים רבים הם:

חברות אמיצה, פרדה, מעברים תרבותיים, הגירה, דלות שמחת חיים, עלייה ארצה, התיישבות בקיבוץ, חלוציות, עליית הנוער, אנשים למודי סבל, נס,מעברה, פעילות ציונית, חלל שהותיר בן משפחה,

מסתורין לגבי בן משפחה בעקבות רמון להתכחש לעבר מניע אנשים שבוחרים לספר את סיפורם לעסוק בו. המסתורין אינו בהכרח מהתחום המצוי בסרטים כמו משפחה מקבילה שמנהל אב מסור, עבר פלילי או כישלון כלכלי שנרדף על ידי החוק.

מסתורין יכול להיות שגור בתחום יחסי משפחה, אב שנותק ממנו קשר מסיבות שהעיסוק בהן כואב למספרים, הורה שמחלתו העיקה על הקרובים המטפלים עד שאינם רוצים לספר את סיפורו, גירושים מכוערים,

כתיבת סיפור חיים יכולה להקל במעט על סוד משפחתי כזה. הדבר דורש אמון בכותב הסיפור. מי ששומע מהמספר יכול לשמש עד בלבד או גורם מאזן במקרים החיוביים

קטע מסיפור חיים ומשמעויותיו

"אמא הייתה אמנית בנפשה ותמיד עסקה בסוג של אומנות כלשהי,  בשבילי זה היה דבר ברור , מעין דרך חיים, 

תמיד יצרנו בבית ,"

הכותבת מציינת דרך חיים שעיצבה אותה, היא מקשרת בין השפעת אמה שהייתה אמנית בנפשה ובין רוח 

היצירה שרווחה בהקשרים רבים ובצורות שונות בקיבוץ, דרך כך היא מתוודעת לחיבור התרבותי בין האווירה 

הקיבוצית לאווירה המשפחתית ולהשפעת הרעיונות לפיהם חונכה ביחסה לאמונות על תפיסת ההוראה 

שלה. זהו תהליך מוכר בכתיבת סיפור חיים. לא פעם משפט בודד מכיל עולם ומלואו לאו דוקא במובנים רגשיים 

אלא בחיבור בין המשפחה לסביבתה ולהשפעות הסביבה שבה גדלו הכותב/ת על אורח החיים בזמן כתיבת הסיפור.

זהות מקצועית והורית של מורה ושילובן בסיפור חייה

"אימהות, תופסת חלק נכבד בעיצוב הזהות שלי כיום ולכן היא הופכת להיות נושא מרכזי נוסף שעולה בסיפור חיי. "להיות אמא, על פי תפיסתי, זה לקבל על עצמי את התפקיד לכל החיים, להיות מחויבת להעניק להם את הטוב ביותר או לפחות לנסות לעשות זאת, במהלך חייהם." לדעת איך ליישם תפיסה זו כרוך בתהליך למידה לאורך שלבים שונים בחייהם. השלב שבו נכנסה  בתי לבית הספר היה נקודת ציון מבחינתי. בשלב זה התוודעתי לתפיסות החינוכיות שלי, לרצון שלי לקבל כלים נוספים החינוך ילדים, בהקניית מיומנויות למידה לילדים בד בבד עם התנסויות קטנות יחד עם בתי, הרגשתי שאוכל להיות מורה טובה." 

דברים שכתבה סטודנטית להוראה על כתיבת סיפור חייה

"תהליך הכתיבה תרם רבות להבנתי את הסיבות לבחירתי להיות מורה, אך לא זאת בלבד. הסיפור היווה מחקר על אישיותי ואפיוניה, המוטיבים שמניעים אותי, נקודות החוזק והחולשה שבי ותפיסתי את עצמי כבן אדם בחברה. למעשה, כתיבת הסיפור גרמה לי להיפתח בפני עצמי ולחשוף חלקים נסתרים שלא הייתי מודעת לחשיבותם ואולי אף גרמה לנסות ולפתור חלקים בחיי שמהווים מכשול להתפתחותי כבן אדם. באופן כללי, הסיפור העלה את מודעתי לעצמי וגילוי זה ימשיך להנחות אותי בהמשך חיי בתור אדם פרטי ובתור מורה." 

תיעוד תרבות כחלק מסיפור חיים

אחד הפרקים המעניינים בכתיבת סיפור החיים של אנשים שלא נולדו בישראל הוא תיעוד התרבות שממנה באו. כתיבת סיפורי המעבר התרבותי שעשו אנשים נותן פעמים רבות מבט על חלקם בנרטיב הישראלי. בכוחו להעצים את זהות בניהם ונכדיהם ולהוות רקע לסיפור העובר מדור לדור

ההחלטה לכתוב סיפור חיים ודוגמאות לספקות: בגידות שהיו נחלת העבר,

בתהליכי הראיונות לצורך כתיבת סיפור חיים המרואיין מגדיר למראיין נושאים ופרקים מחייו שברצונו לעסוק בהם.  כל עוד מודע המרואיין לסיפורו ולרצונותיו אין קושי בהגדרת גבולות הסיפור.

לא פעם מצפה המרואיין מהמראיין וכותב הסיפור לעזרה בתחומים שרצונו לגביהם אינו מובהק. אחת הדוגמאות הקשות היא ארוע בגידה של המספר/ת בהורה האחר של ילדיו. הצורך לעסוק בעניין עולה לא פעם משום שילדי המספר/ת מודעים לנושא. הלבטים נעים בין התעלמות מהנושא לבין רצון להציג את הדברים בפרספקטיבה של זמן. לא כל הידוע בין בני המשפחה רצוי לכולם שיהיה מסופר בכתב.

נישואים שניים מעוררים לא פעם צורך לסגור פער הקיים בסיפור ובמיוחד כאשר ידוע לילדי המספר/ת טיב הפער וטיב ההתעלמות.

אין בכוונת הכותבת פוסט זה להציע כיוון מועדף אלא לידע את הקוראים על דרכי התמודדות בנושא.

דרך ההתמודדות העניינית ביותר היא הצמדות לעובדות וצמצום הבעת רגשות ביחס אל העובדות. דרך אחרת יכולה להיות הבעת רגשות המתמקדת בפער בין היחס לעניין בעבר לעומת היחס לעניין בהווה.

חשוב לזכור כי כתיבת סיפור חיים היא תהליך מרובה טיוטות. אם חוזר מספר הסיפור על קטע שנכתב עבורו במרחק זמן מעיתוי הכתיבה ובוחן שוב ושוב את שנכתב יש ביכולתו להגיע לניסוח המתאים לו.