מתוך מאמר של אדמיאל קוסמן "להקשיב למה שקורה בתוכי"
כך כותבת הילסום ביומנה ביוני 1942: "אלוהים
לא חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו". וכנגד התחושה הקשה והמרירות הנשמעת סביבה
כלפי אלוהים היא אומרת: "אני לא מרגישה בכלל שמישהו אוחז בי בציפורניו, אני
מרגישה שאלוהים אוחז בי בזרועותיו" (עמ' 108),
במקום אחר ביומן היא מבהירה יותר את מקורות אמונתה:
זה מפליא כל כך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכיםומתרבים… אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר… כל אלו ידועים לי ועיני פקוחות לכלגילוי חדש של המציאות. ובכל זאת… אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים… ככה זה, זאת תחושת החיים שליואין מלחמה או מעשה אכזריות… אשר יוכלו לשנות אותה (עמ‘
76־75).
תחושה זאת, שהיא לב האמונה, מניחה שהרע איננו אלא
קליפה ריקה, ושהרע הממשי הוא רק זה המשתכן בלִבנו – ועל כן יכולים הנאצים לנצחה רק
כשיחדירו את רעל השנאה והפחד בלִבה – אך הילסום מסרבת לשנוא.
הילסום הייתה אישה יוצאת דופן, למרות זאת בפוסט זה לא נועדו ציטוטים מיומניה להציג את דמותה וייחודה
אלא להציג דרך דוגמה את האפקט האנושי של סיפור ייחודי המובא דרך יומן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה