היכולות הנדרשות מכותבי סיפורי חיים

רוב הסיפורים נבנים על בסיס שיחות וראיונות. כאשר בעל הסיפור או המספר נמצא בחיים הוא מתראיין על ידי כותב הסיפור, מספר פרקים חשובים בחייו והמראיין שהוא לרוב כותב הסיפור מקשיב, מתמלל, מעלה על הכתב דרך עריכה ומעבד לידי רצף סיפורי.

לכאורא מדובר בסדרת פעולות פשוטות ביותר ואף על פי כן דרוש כאן כישרון ברמות שונות.

הראיון אינו עניין של עיסוק בפרטים, חכמתו של המראיין היא בדילוג על פרטים משניים ומיקוד המרואין בעיקר. או ביצירת האיזון בין עיקר לתפל באופן שיתאים לקוראים פוטנציאליים ולמספר גם יחד. חכמה אחרת הנדרשת מהמראיין היא יכולת לשאול על דברים מרכזיים בחיי המספר בלי לעבור את גבול הפרטיות המשתנה מאדם לאדם.

למרות שפעמים רבות נועד הסיפור לאנשים הקרובים למספר כדאי למראיין לחשוב על הקוראים ועל יכולתם להתעניין במהלך הראיון.

חשיבה על הקוראים מובילה את כותב סיפור החיים בכל שלבי העבודה, העריכה נועדה לחזק ולעודד עניין בסיפור, יצירת הרצף הסיפורי נעשית מתוך חשיבה הן על מבנה עלילתי, הן על הקורא והן על המספר ובניית דמותו.

נראטיבים לאומיים ויהודיים והופעתם בסיפורי חיים של ישראלים

הגעגועים לארופה היו חלק מהנארטיב הישראלי כבר בעשרות השנים של תחילת המאה. עמוס עוז מציג ביטויים רבים לעניין זה בספרו "סיפור על אהבה וחושך". הוא מאפיין את הגעגועים האלו במנהגים חברתיים כמו תאורי שיחות על ספרות ותרבות החוזרים בספריו.

למרות שלא פגשתי אישית געגועים אלו אני רואה את גילומם כיום בצורך הישראלי לנסוע.

בגיליון ה"ארץ" של ראש השנה מובאים תאורי מצבים של עולים ויורדים, אלו שטוב להם בארץ ואלו שבחרו לחיות בחו"ל. זה אינו נושא חדש. מבחינת נקודת המבט של סיפורי חיים יכולות בחירות כאלו להעיד על נראטיב של עם.

במדינות אחרות הבחירה לחיות בארץ שבה נולדת אינה נושא קיומי כמו עבור יהודים וישראלים. ה"געגועים לאירופה" הם בעצם סעיף אחד בקבוצת הנראטיבים של העם היהודי והחיים בישראל.

סיפור משפחתי ופיתוח סיפורי חיים

בין התת ז'אנרים של סיפור חיים מצוי סיפור משפחתי. מאחר שאין צורך לעצב כללים מוגדרים במסגרת הז'אנר סיפור חיים אציג מקצת מניסיוני בתחום.

סיפור משפחתי עוסק לרוב במשפחה מורחבת. במשפחות רבות יש רצף היסטורי וכרונולוגי של התפתחות השבט בהקבלה להתפתחויות אחרות. לדוגמה שינויים בתהליכים מדיניים והיסטוריים במקביל לארועים אישיים שחוו בני המשפחה, התקדמות כלכלית משותפת, כניסת דור שלישי למעגל הבוגרים . באחרות יש ארועים שהפנו בני משפחה שונים למקומות חדשים בעולם דבר שהשפיע על היחסים יותר ממרכיבים אחרים.

בניית עלילה שמשתלבים בה בני משפחה ששהו במקומות שונים בעולם היא כמעט בלתי אפשרית לכן טוב יותר ליצור במקרה זה מבנה המפריד בין העלילה לדמויות.

העלילות השונות שחוו בחייהם בני משפחה שונים יכולות להיות עלילות משנה בתוך סיפור מסגרת משפחתי. סיפור המסגרת יכול לכלול תהליכים בינדוריים שארעו במקומות שונים בעולם אך היה בהם מהמשותף מבחינת המשותף לערכי המשפחה. הבחנה במכנים משותפים בתחום התרבותי יכולה להיות חלק מתהליך כתיבת סיפור החיים של בני המשפחה. הצגת הדמויות שהקימו את המשפחה ומוכרות כדור ראשון למספרים יכולה להתגלגל דרך ממשיכיהם.

מהו סיפור? ומה ייחודי לסיפור חיים

ארוע או סדרת ארועים שבמרכזם דמויות מרכזיות ומשניות. מעשי הדמויות מניעים את הארועים ומעניינים קוראים על ידי יצירת ציפיות. בסיפור קלאסי נקראת התפתחות הארועים הסתבכות. בסיפור חיים לא נדרשת הסתבכות והתפתחות משום שתהליכי השינוי שעובר גיבור סיפור החיים מניעים את העלילה.

תהליכי שינוי המעניינים רבים קשורים בנושאים שמוכרים לרבים. בבלוג זה צוינו פעמים רבות נושאים הקשורים להקמת המדינה. קל יותר להציג את מספר הסיפור ובעליו כגיבור ולכן הקשר להסטוריה עולה בקלות. לעומת זאת הצגתו של בעל הסיפור כאנטי גיבור קשה יחסית. איש לא כותב סיפור חיים מנקודת מבט של "לוזר". אמנם קיימים גוונים בין השחור ללבן ועדיין מעטים אלו שרוצים לחשוב בתכנון סיפור חיים על נושאים מביכים. אחת הדוגמאות שמתחילות להיות נוחות יחסית למעמדן בעבר היא אי התאמה שאדם חווה בינו לבין ציפיות הסביבה. אי התאמה כזו היא תופעה שרווחה בישראל. במדינה שחלק מתהליך ההתהוות נבנה על תרבות היחד נתפסו שונות או מיוחדות באופן לא חיובי. הדברים עברו שינוי מסוים. קל יותר להיזכר בחויות כאלו כחלק מארועים שעיצבו את סיפור החיים. להעמידן באור שונה מזה שהמספר חווה אותן כילד ולחוות אותן מחדש. החויה המחודשת קשורה ביכולתו של המספר לחשוב מחדש תוך כדי הכתיבה על יחסו לארועים. מדובר בתהליך הדורש התקרבות לזכרונות בלתי נעימים ושחזורם מנקודות מבט משתנות. הכתיבה יכולה להתרחש מספר פעמים כדי שעניין זה יתאפשר. וכך לשמש קתליזטור והשפעה חיוביות.

שאלות פתוחות וסגורות לראיונות ולעידוד המספר בסיפור החיים

ניתן לחלק ראיונות והגדרת סוגי השאלות שבהם לשתי קבוצות, שאלות סגורות ומתוכננות ושאלות פתוחות ולא מתוכננות:

ראיונות הבנויים משאלות מתוכננות וסגורות ומנושאים כלליים הם: כמה אחים היו במשפחה? מה שמותיהם? מה סדר הלידה? כיצד השפיע האח הבכור על הצעירים? אלו ארועים זכורים לך? (לפי תקופות), אלו מעברים בין מקומות מגורים/מקומות עבודה עשית וכיצד השפיעו עליך?..."ערכים שאת/ה חושב/ת שקיבלתם במשפחה האם יכול/ה לזהות ממי ולמה עברו?"

"יצירות תרבות: סוגי מוסיקה, זמרים, סרטים שראיתם/שמעתם עם אבא/אימא ואתם ממשיכים לעסוק בהם יחד.

סדר העדיפויות החינוכי של הוריי

שינויים מתוכננים שאדם עשה בחייו, הן בתחומים מקצועיים והן בתחומים אחרים, שאלות מתוכננות נוגעות לרוב לשינויים שאדם גאה בהם.

 שאלות פתוחות עולות במהלך הראיון מתוך תגובה למידע שניתן בתשובה לשאלות אחרות, דוגמה לנושאים שעולים ללא תכנון: נושאים כאובים ומשמחים הקשורים ביחסים עם דמויות במשפחה, (הפרדה בין משפחת המוצא למשפחה שהאדם הקים מסייעת למראיין)

דוגמה אחרת- שינויים שארעו בחייו של אדם ואינם ידועים לחבריו מסיבות שונות. חוויות ילדות שעולות דרך מחשבות על גידול ילדים, קונפליקטים בכל תחומי היחסים האנושיים.

ציפיות חברתיות והשפעתן על סיפורי חיים

אחד הנושאים שמעטים רוצים לחשוב עליהם בתכנון סיפור חיים הוא אי התאמה בין המספר לבין ציפיות הסביבה. אי התאמה כזו היא תופעה הרווחת בישראל. במדינה שחלק מתהליך ההתהוות נבנה על תרבות היחד נתפסו שונות או מיוחדות באופן לא חיובי. הדברים עברו שינוי מסוים. קל יותר להיזכר בחוויות כאלו כחלק מארועים שעיצבו את סיפור החיים. להעמידן באור שונה מזה שהמספר חוה אותן כילד ולחוות אותן מחדש. החוויה המחודשת קשורה ביכולתו של המספר לחשוב מחדש תוך כדי הכתיבה על יחסו לארועים. מדובר בתהליך הדורש התקרבות לזכרונות בלתי נעימים ושחזורם מנקודות מבט משתנות. הכתיבה יכולה להתרחש מספר פעמים כדי שעניין זה יתאפשר. 

הקול האישי של כותב סיפור החיים

זיהוי "האני הכותב" כלומר הקול האישי הוא אחד הנושאים החשובים בתהליך כתיבת

סיפור חיים.

במהלך העבודה יחד מזהים המספר והכותב את הקול האישי ובהדרגה נותנים

לו יותר מקום בין הפרטים והארועים המסופרים בסיפור החיים. המספר והכותב

נעשים שותפים לקול אם זיהו כיצד יצרו דרכים משותפות לביטוי הסיפור.

הז'אנר הספרותי הקרוי "סיפור חיים" נמצא בין ביוגרפיה לאוטוביוגרפיה, השימוש

בכלים לניתוח סיפורי חיים ולהבנתם מראה כי לכל סיפור חיים אופי אישי

ויש לכותבו על פי אופיו. סיפור חיים יכול להיות תהליך תרפויטי או דרך לטיפול

משפחתי לא פחות מיכולתו להיות ביוגרפי.

המבנה הסיפורי של סיפור החיים כולל אמצעים אמנותיים כגון: אמצעי אפיון של

דמויות, שילוב מסמכים וארכיונים, שיחות דמיוניות עם כותבי ביוגרפיות וסיפורי חיים.

שילוב אמצעים ויזואליים לפי התוכן של סיפורי החיים. 

מסתורין בתחום יחסי משפחה תקינים

המושג "מסתורין" ופתרונו בתחום סיפורי חיים וסיפורי משפחה משקף שינויים ביחס לרגשות בין דורות. אנשים שהם בגילאי 50 ומעלה בשנת 2014 גדלו להורים שהעדיפו פעמים רבות לא לשתף בעברם את ילדיהם. המסתורין מסוג זה יכול להיות בתחום יחסי משפחה תקינים, לעתים מדובר במידע פשוט כמו הורה שהוריו התגרשו ולעתים במידע מורכב יותר כמו סב שהיה ביודנראט,

אב שנותק ממנו קשר מסיבות שהעיסוק בהן כואב למספרים, הורה שמחלתו העיקה על הקרובים המטפלים עד שאינם רוצים לספר את סיפורו, גירושים מכוערים,

כתיבת סיפור חיים יכולה להקל במעט על סוד משפחתי כזה. הדבר דורש אמון בכותב הסיפור. מי ששומע מהמספר יכול לשמש עד בלבד או גורם מאזן במקרים החיוביים.

בניית סיפור דרך שלבי היזכרות

סיפור בנוי ממוטיבים, מוטיבים בונים סיפור, זכרון קשה וזכרון טוב יכולים להיות תוצר של אותם מוטיבים. ארועים יכולים להיות סיפורים עצמאיים ויכולים להשתלב ברצף סיפורי חדש. העלילה יכולה להיות ידועה מראש אך תמיד תקבל שינויים קלים במהלכה,

גאוה משפחתית היא נושא לסיפור חיים אך הכותב סיפור חיים כדי להאדיר את משפחתו יצארך להקפיד על הגבולות הסיפוריים. הכותב סיפור חיים למען משפחתו יכול בין השאר להבין שהמשפחה אינה בדיוק כפי שחשב והסיפור מעניין אף יותר, אין משמעות הדבר שיש צורך לעצור בתהליך, התהליך יקבל איכות חדשה וההבנה שלו תשרת את המספר בין אם יבחר לספרה ובין אם לא. תהליך דומה יכול לקרות בתעוד קהילתי, אלא שבמקרה האחרון יש צורך להגיע להבנה בין מספר גדול יחסית של אנשים  המספרים סיפור קבוצתי מזויות שונות. לכידות משפחתית יכולה להקל בתהליכי הכתיבה ולקרב בני משפחה. הלכידות שיכולה להיבנות בסיפור קהילתי דורשת סבלנות ופיתוח הבנות ללא משיכה להבלטת אנשי קהילה שונים

צילום המכיל כמה סיפורים, חלקם בעיני המתבונן וחלקם בעיני החושב

הריקוד צולם במסגרת פרויקט סיום של מגמת מחול בבית ספר תיכון אזורי. מגמות האמנות נבנו באופן מדורג בזו אחר זו והריקוד היה בין המגמות הראשונות שפותחו בבית הספר.

הסיפור של חינוך ואמנות הוא סיפור אחד שניתן לראות בתמונה זו, תוכנו המרכזי הוא הפוטנציאל המצוי באמנות לביטוי עצמי מעודד קשר של נערים ונערות לבית ספרם. קשר זה קשה יותר ליצור ללא ביטוי עצמי , אכן יש ויכול להתפתח ביטוי כזה בכל תחום אך הוא דורש חשיבה איכותית ולא כמותית.

סיפור אחר המצוי בתמונה זו הוא יכולות התקשורת שהתפתחו בין הרוקדות,אסתטיקה אינה  בהכרח שם המשחק, גם למבע הייחודי והמשותף יש חשיבות

עוד סיפור שאינו מצוי בתמונה הוא ההשפעה שיש לקשר טוב לבית הספר על משפחה שלמה מבחינה חשיבתית ורגשית.

"למה לספר ולכתוב סיפור חיים?"

עולם הדיגיטלי החדש שבו אנו חיים משתנה בכל רגע, מרוץ החיים מקשה עלינו לעצור, להביט לאחור ולהיזכר במקום ממנו צמחנו. לעתים קרובות אנחנו שוכחים שכדי להגיע אל המקום בו אנחנו נמצאים היום עשינו דרך ארוכה ומפותלת. נטלנו סיכונים ועמדנו בפני סכנות. פעמים רבות היו אלו הורינו שנחלצו מעוני, מרעב או מלחמה. את כל אלו אנחנו שוכחים בחיי היום יום. הילדים והנכדים יודעים פחות. בשבילם העבר וההיסטוריה המשפחתית הם עולם סגור ונסתר – עולם נשכח. הנכדים והנינים, הדורות הצעירים זקוקים לידע המופלא הזה, לשורשים המשפחתיים שלהם,

 יש סיפורי חיים המבוססים בעיקר על חוויות אישיות ומתמקדים בתולדותיו של היחיד. יש המשלבים בסיפורם את ההקשר המשפחתי של חייהם. אפשר לספר את סיפור החיים כאילו הוא מתחיל עוד טרם הולדתו של גיבור הסיפור, משום שבאופן טבעי הוא חושף גם רבדים מחייהם של ההורים, של הסבים ולעתים אף מחייהם של דורות קדומים אף יותר. נית כמובן לכתוב אותו כאילו המספר אינו קשור לעברו.

התשובה לשאלה מדוע לכתוב סיפור חיים קשורה בבחירות אלו.

מערכת היחסים בין כותב סיפורי חיים למספר

המשימה המורכבת של כתיבת סיפור חיים של אדם אחד עבור אדם אחר המספר את סיפורו כרוכה ביצירת מערכת יחסים. ההבנות ביחס לחלוקת התפקידים, גמישות ויכולת להבין שספר הוא תוצר של טיוטות רבות הן חשובות ביותר.

המושג "כימיה" ההכרחי כל כך בין הכותב לאדם שמספר את סיפור חייו אומר הכול ולא כלום גם יחד..מערכת היחסים הנרקמת בין הכותב לאדם שסיפור חייו נכתב צריכה להתבסס על אמון. אמון כזה לא נרכש ביום אחד.

בחלק מהמצבים נכנס המספר למצב שבו הוא מרגיש חשוף. עולמו הפנימי, כאבו וצערו יוצאים מתחומו ומשליטתו. תפקידו של כותב סיפור החיים הוא לאפשר למספר בין השאר לחוש מוגן, עליו להיות אמין לחוויה של מישהו אחר ולחוות את הסיפור מנקודת מבטו של המספר. תפקידו להבין את נקודת המבט של המספר וביכולתו להציע לאחר זמן להוסיף מבט על המבט שכבר קיים בסיפור אך לא לנסות לעצבו בתהליך ההקשבה אליו בפעם הראשונה.

ומה לגבי מצבו של כותב סיפור החיים?

מובן שאינו יכול לכתוב טיוטות ללא הגבלה, להיות מכיל עד אין סוף וחסר אינטרס אישי.

לשם כך מומלץ ליצור חוזה בטרם התחלת העבודה, החוזה יכול להוות סוג של הכרות.

מעבר להגדרה כמה טיוטות כולל התשלום?, כמה עמודים יכלול הספר? האם ההתקדמות בכתיבה של פרק ב היא רק לאחר שאושרה הטיוטה לפרק א? וכו

חשוב שכותב הספר יהיה חופשי במידה סבירה לסיים את החוזה אם הגבולות של עמידה בתנאי החוזה הולכים ומטשטשים, הן ביחס לדרישות מזמין הספר, המספר ואם ביחס להרגשתו של הכותב מהי יכולתו לתת את המצופה ממנו כאשר הציפייה משתנה.

טיוטה לחוזה כתיבת סיפור חיים: תכנון שלבים בתהליך כתיבת סיפור חיים

ראיונות עם:

o       מספר הסיפור,

o       דמויות מרכזיות בחייו בהווה

o       דמויות מכוננות מן העבר ומן ההווה שניתנות לראיון

כתיבת טיוטה ראשונה

o       איסוף מידע מהמספר על דמויות מכוננות בעברו שאינן ניתנות לראיון

o       קבלת הערות מהדמויות שסיפורן שולב בספר

o       השלמת ראיונות על בסיס שאלות של כותב/ת הסיפור

כתיבת טיוטה שנייה

o       ראיונות על חלקים בטיוטה הראשונה שניתנים להרחבה

o       התבוננות משותפת ומחודשת של המראינת והכותבת עם מספר הסיפור על קטעים הכוללים מידע הקשור בתפניות בחיים או בארועים מכוננים

כתיבת טיוטה שלישית

o       טיוטה זו תיכתב על בסיס ביקורת של המספר על הטיוטה השנייה

o       שילוב הראיונות עם הדמויות המרכזיות בחייו בהווה בטיוטה זו

כתיבת טיוטה רביעית

o       ארגון סדר הארועים והכנת תוכן עניינים

o       בדיקת אפשרויות לשלב נושאים שלא עלו עד כה

הכנת נוסח סופי

שילובם של ארועים היסטוריים בסיפור חיים אישי

כתיבת סיפור חיים יכולה להיכתב מנקודות מבט שונות ורבות. אנשים לא מעטים אינם מייחסים חשיבות לסיפור חיים פרטי שבו האדם נמצא במרכז הסיפור. נגיעות של חייהם בהיסטוריה נותנות לדעתם הצדקה לכתיבת סיפורם. לאנשים רבים בישראל יש חוויות שההיסטוריה של עם ישראל או ארץ ישראל נוגעת בהן.

שילוב חויה אישית הנוגעת בהיסטוריה הישראלית או בהיסטוריה של עם ישראל מתאימה

במיוחד לאנשים שאינם נוטים לראות בחייהם הפרטיים עניין לכתיבת ספר. לעומת זאת יש פעמים רבות תרומה במבט של חייל, מפקד או ניצול להבנת ארוע שההיסטוריה שלו סופרה מתוך צורך בשינויי מידע מדיניים. נוסף לכך יש חשיבות לחויה של היחיד בין אם סיפורו מתאים לפרטי הארוע כפי שפורסמו ובין אם לאו.

רוב הגברים השתתפו במלחמות עם ישראל, אנשים לא מעטים עברו טראומות הקשורות במלחמות בדרך זו או אחרת, השואה שהיא נושא רגיש בסיפורים אישיים מסופרת הן מנקודת מבט של ניצולים והן כארוע היסטורי, חוויות הדור השני כילדים שזורות בתרבות הישראלית.

מנקודת מבט כזו מוטב שאדם המתלבט אם סיפורו ראוי להיכתב ישאל את עצמו על זכרונות מארועים כאלו. אין הכונה לחשיבות תפקידו בארוע אלא ליכולת ההתבוננות בארוע מנקודת מבטו כיום והשפעתה על חייו.

תהליך ההעברה הבין דורית בסיפורי חיים

המושג "העברה בין דורית" לקוח מתאוריות של טיפול משפחתי וזוגי. לפי המושג תהליך העברה זה אחראי על הנטייה לחזור לתבניות התנהגות של משפחת המקור. ילד אשר נכשל בפיתוח בגרות נפשית יבחר בהיותו מבוגר בן זוג שיהיה באותה רמה רגשית כמו שלו, דבר שיסייע להעברה הבין דורית.

לפי גישות טיפוליות הבנת תבניות הרגשיות של משפחת המקור עוזרת למנוע את התרחשות העברת תבניות אינטראקציה הדומות לה. 

בתהליכי כתיבת סיפורי חיים, סיפור משפחה וסיפורים אישיים יכולה העברה בין דורית לקבל מקום חיובי בסיפור. מטפלים עוסקים בהבטים הבעייתיים של העברה בין דורית אך כותבי סיפורי חיים יכולים לעסוק בהעברות שמעניינות את המספר, בעל הסיפור.

היופי שעולה לא פעם בתהליכי כתיבה של סיפורי חיים הוא ההזדמנות הניתנת למספר להבחין במרכיבים של תרבות משפחתית שעברו בין דורות בלי שיהיה מודע לכך, רק כאשר המספר נעשה שותף להתבוננות כזו יש מקום להרחבת החיפוש אחר מנגנונים שונים של העברה והשפעתם על חיי המספר.

חוויותיי בים עם משפחת המוצא שלי

הים תפס מקום חשוב בחוויות המשפחתיות שלי כילדה. גדלתי בבית עובד שמרחק הנסיעה ממנה לחוף פלמחים היה כעשר דקות. הורי אהבו את הים עד מאוד ואימי ממשיכה עדיין בגיל שמונים במסורת הביקורים בחוף.

במשפחות רבות קימת היקשרות למקום בילוי משותף שהולך ומעצב את המשפחה, איני מרגישה שמשפחתי הייתה מיוחדת בעניין. המיוחד בקשר לים מנקודת מבטי היום הוא הוא שהחוף היה מקום שהות גם בעונת החורף כאשר לא היתה אפשרות לשחות או לעסוק בפעילויות ספורט ימי אחר. נוסף לכך היה מאמץ משפחתי משותף בין אחי ואבי לתמרן כלי רכב שהתאימו חלקית לחוף כדי להביא סירת קייק ולהשתמש בה בסביבה שאינה מהמתאימות לקייקים.

הרוח הלוחמנית של אבי שהיה יוצא פלמ"ח הייתה לעשות את הבלתי אפשרי ואחי חבר אליו בכך, לא נראה לי ששניהם היו מודעים לסגנון החשיבה הזה ולכן אני מרגישה שחוויתי איתם את הים באופן שונה מילדים אחרים.

קטע מתוך זכרונות שכתב סבא רבא של בנותיי (יצחק סיקרון) בשפה של פעם

אני הח"מ נולדתי בשנת 1904 בירושלים הורי- מר אבי המנוח משה שלמה סיקרון גם כן יליד ירושלים היה גם כן יליד ירושלים היה הבן הבכור של הסבא שלי ר' אברהם סיקרון יליד ירושלים- ועד כמה ששמעתי בהיותי ילד שהוריו עלו ארצה מצפן אפריקה דרך מצרים- בה נשאה חלק מהמשפחה. ימי ילדותי הראשונים היו בעיר העתיקה ברח' חברון מול הסראיה משרד ממשלתי מתקופה התורכית. החצרות בהן גרנו עם שכנים ערבים. היו לפי  אותם הזמנים- בצורה שבכל חצר גרו עשרות משפחות- ולכל משפחה היה חדר גדול יחסית. מטבח קטן בחצר עם שאר השכנים וחדר שרותים משותף לכל הדיירים, בתי כנסיות לא חסרו בתוך הסביבה הנ"ל  והעיקר קרבת המקומות לכותל המערבי- שהיה משמש לנו כתחליף לביה"כנס לעתים קרובות- חדר ללימוד עם רב או חכם כמובן שאנו לא שמנו לב לכל מיני נוחיות, אשר נדרשים לחינוך- שעות הלימודים מבוקר משעה מוקדמת ועד שעה מאוחרת בערב. כשמלאו לי 6 שנים עברתי לבי"ס של תלמוד תורה לעדה הספרדית בו היו כיתות מסודרות עם מורים מקצועיים לכל ענף- במקצועות תורה תלמוד וגם בשפה זרה ערבית. כמובן חשבון ובתקופה האחרונה היה לנו מורה לידיעת הארץ אשר מידי פעם יצאנו לטיולים להכיר את  העיר ירושלים בה היינו גרים. כעבור 3 שנים עברתי לבי"ס יותר גבוה זהו בי"ס דורש ציון ברמה גבוהה בכל שטחי הלימוד עם מורים יותר מעולים ואפילו שעה אחת בשבוע של שיעור בטורקית.

והנה הגיעה שנת 1914 ואז מלאו לי 10 שנים באה הגזרה של גלות מהארץ כי אנו היינו בעלי נתינות זרה- צרפתית – ולפי החוק עם פרוץ המלחמה העולמית בין צרפת וטורקיה- נאלצים היינו לעזוב את הארץ- יצאנו עם צרור חפצים דרך נמל יפו עם תלאות מרובות עד שעלינו לאניה – הנסיעה היתה  לאלכסנדריה ומשכה שבוע שלם עם טלטולים עזים- ובמספר גדול של נוסעים פי כמה מיכולת קיבול האניה – באלכסנדריה עברנו למחנה פליטים שפעם היה מיועד למחסן לחבילות צמר גפן- היות ולפי  כל הדעות המלחמה צריכה היתה להסתיים תוך שלשה חדשים-  אולם  נמשכה הרבה יותר ואז נאלצו לפתוח לנו בתי ספר ומרפאות וכל הדרוש וגם בית כנסת  ובי"ח. רמת הלימודים בבית הספר לא היתה מהגבוהות  וכעבור שנתים בשבתנו  בגולה- עברתי לבי"ס עברי גם כן של גולים על רמה הרבה יותר גבוהה – זהו בי"ס תיכון עם מורים מעולים ומנהל ידוע ד"ר בוגרשוב. בתכנית הלימודים שכללה בין היתר צרפתית  אנגלית ושאר המקצועות המתאימים לבי"ס תיכון. בתום חמש שנים לשבתנו בגולה נסתימה המלחמה ואז חזרנו לארץ ברכבת דרך קנטרה בדוחק גדול ובנסיעה אטית שנמשכה קרוב לשני ימים סוף סוף  הגענו ארצה לאותן  החצרות שגרנו בהן לפני כן. השנה היתה 1919 ואנו שומעים על  הצהרת בלפור להקמת בית לאומי בישראל – ומאותו יום התחילו המאורעות להתרחש בהתחלה במקומות המרוחקים מהיישוב- ולאט לאט התקרבו גם אלינו. ימים קשים עברו עלינו במיוחד 1921 התחילו המאורעות להתפשט יותר ואז לא היתה ברירה – נאלצנו לעזוב את העיר העתיקה ועברנו לגור בשכונת זכרון טוביה.

נושאים חוזרים בסיפורי חיים ובסיפורי יישובים

חלק מהנושאים המופיעים בסיפורי חיים עולים וחוזרים בסיפורי יישובים ההבדל הוא שמקומם בסיפורי יישובים ואזורים מקבל היקף וחשיבות גדולים יותר, ההיקף משתנה הן משום שמדובר במספר אנשים גדול בהרבה  והן משום שלארוע או לנושא הייתה השפעה על הכלל ולכן על רוח המקום, האזור ותולדותיהם

נושאים לדוגמה: חברות אמיצה, פרדה, מעברים תרבותיים, הגירה, דלות, שמחת חיים, שמחה משותפת בארועים, עלייה ארצה, התיישבות בקיבוץ, חלוציות, עליית הנוער, מצבים רבי סבל, נסים, חיים במעברה, פעילות ציונית,