אחת מנקודות המפנה בחיי הייתה כאשר פגשתי בזמן שהות
בארה"ב אישה ששמה קתרין שליק נואי. קתרין הייתה מורה וחברת צוות באוניברסיטה
שנקראת Seattle University.
בשיעוריה של קתרין התבקשנו לכתוב תגובה מדי שיעור למשהו
שחווינו או הקדשנו לו מחשבה במהלך השיעור.
הצורך או החובה לכתוב תגובה גילו לי סוג חדש של הוראה,
כולנו היינו מורים בזהותנו ובניסיוננו המקצועי ונעשנו תלמידים בכיתתה. תלמידים
שאוהבים ללמוד. הלימודים עם קתרין היו לחוויה מסיבות רבות, החשובה שבהן הייתה
היכולת שזומנה לי להשמיע את קולי האישי.
בעיני כוחה של הכתיבה נמצא באפשרות לבטא את הקול האישי של האדם הכותב, יכולתו להחליט מתי הוא רוצה להשמיע את קולו שמורה לו משום שהכתוב יכול להיות בשימוש בעיתוי המתאים למשמיעו. כתיבה היא בין השאר שהות שאדם לוקח לעצמו למרווח בין הבעת עצמו לבין השמעת עצמו.
פעמים רבות יש לפרט אי בהירות לגבי קולו, האמירות שהוא רוצה לייצג,
הסיפורים שהוא מוכן לחשוף וההבנות שנפתחות לו דרך כתיבה בשלבים האחרונים, כולם
אבני דרך לגילוי קולו האישי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה