מה חושבים הסינים על הפחד?

הקליגרפיה הסינית היא לא עוד סוג של כתב, כמו הלטיני או העברי. בגלל שהיא כתב שצמח מציורים, צירוף הסימניות שמרכיב כל מילה מספר לא מעט על הלכי המחשבה בתרבות הסינית. למשל – המילה "לחשוב" מורכבת מהסימניות "לב" ו"מוח" (כן, הסינים ידעו מזמן על אינטליגנציה רגשית), ואילו המילה "מורה" מורכבת מאותן סימניות שמרכיבות את המילה "תלמיד" – כי כדי להיות מורה, מאמינים הסינים, עליך להיות תלמיד תמידי.

ודווקא לפחד מתייחסת הקליגרפיה הסינית בפשטות רבה מאד: הסימניות המתארות אותו מראות רק דבר אחד: מה קורה כשמפחדים.

"בכתב הציורים העתיק, שממנו צמחה הקליגרפיה הסינית לפני 5000 שנה, המילה פחד מצוירת על ידי צירוף הסימניות 'לב' ו'לבן'", מסבירה תרצה פייטן-סלע, מומחית לקליגרפיה סינית-יפנית המלמדת קליגרפיה בקמפוס ברושים באוניברסיטת תל אביב. "המשמעות היא שבעת פחד הדם לא עובר דרך הלב, אלא כאילו קופא בעורקים. הסימנית 'לבן' מתייחסת גם לחיוורון הפנים בעת פחד."

"בסין וביפן ישנן שתי סימניות נוספות שמשמעותן 'פחד': הראשונה משלבת שלושה ציורי מילים: 'לב', 'עובד' ו-'יוצא מהשגרה': ובקיצור, מה שאנחנו קוראים בעברית 'החסרת פעימה'.

"הסימנית השנייה למילה 'פחד' משלבת בין המילים 'בד כותנה' ו'לב' – ובמילים אחרות, בד שמכסה את  הלב. הפחד, חשבו הסינים, כאילו חונק את הלב, מפריע לו לפעול ולראות את הדברים כפי שהם.

"מעניין שגם הסינים, כמונו, התייחסו לפחד כאל משהו שקשור ללב, ולא למוח. אלא שהלב בתרבות הסינית אינו רק מרכז הרגשות: הוא גם שותף בחשיבה, והוא הנפש והנשמה. הוא האיבר הראשון שנוצר, ומה שנשאר מאיתנו אחרי שהגוף מכלה את תפקידו. הוא זה שמרכז את כל הפעילות בגוף. ועכשיו, רק תדמיינו מה קורה לנו כשפחד מפריע לאיבר הכל-כך חשוב הזה לתפקד כראוי."

כור היתוך בישראל בסיפורי חיים

Òהסופר היהודי-אנגלי ישראל זנגוויל, כתב בשנת 1909 את המחזה melting pot, דהיינו, כור היתוך, ובו תיאר את מצב המהגרים בראשית המאה העשרים, ומדגיש את קשיי המהגרים להיקלט בחברה חדשה.

רוב הסיפורים האישיים וסיפורי החיים הנכתבים על ידי אנשים שגילם משבעים ומעלה מערבים את חווית ההתערות ואת חלקם בכור ההיתוך, בין אם היו בין הקולטים ובין אם בין הנקלטים הזדהותם עם המדינה הכתיבה את סיפור חייהם.

הדברים חשובים משום שמנקודת המבט של חיים היום בישראל חשיבותם של תהליכים כאלו הולכת וקטנה.

הבנת תכליכי ההיתוך יכולה להתרחב אם אלו שלקחו בה חלק ימשיכו ויעלו את זכרונותיהם ממנה.

סיפור משפחתי-עלילות משנה בסיפור מסגרת

בין התת ז'אנרים של סיפור חיים מצוי סיפור משפחתי. מאחר שאין צורך לעצב כללים מוגדרים במסגרת הז'אנר סיפור חיים אציג מקצת מניסיוני בתחום.

סיפור משפחתי עוסק לרוב במשפחה מורחבת. במשפחות רבות יש רצף היסטורי וכרונולוגי של התפתחות השבט בהקבלה להתפתחויות אחרות. לדוגמה שינויים בתהליכים מדיניים והיסטוריים במקביל לארועים אישיים שחוו בני המשפחה, התקדמות כלכלית משותפת, כניסת דור שלישי למעגל הבוגרים . באחרות יש ארועים שהפנו בני משפחה שונים למקומות חדשים בעולם דבר שהשפיע על היחסים יותר ממרכיבים אחרים.

בניית עלילה שמשתלבים בה בני משפחה ששהו במקומות שונים בעולם היא כמעט בלתי אפשרית לכן טוב יותר ליצור במקרה זה מבנה המפריד בין העלילה לדמויות.

העלילות השונות שחוו בחייהם בני משפחה שונים יכולות להיות עלילות משנה בתוך סיפור מסגרת משפחתי. סיפור המסגרת יכול לכלול תהליכים בינדוריים שארעו במקומות שונים בעולם אך היה בהם מהמשותף מבחינת המשותף לערכי המשפחה. הבחנה במכנים משותפים בתחום התרבותי יכולה להיות חלק מתהליך כתיבת סיפור החיים של בני המשפחה. הצגת הדמויות שהקימו את המשפחה ומוכרות כדור ראשון למספרים יכולה להתגלגל דרך ממשיכיהם.

הראיונות שיוצרים את הבסיס לכתיבת סיפור חיים,

המידע שנאסף בסדרת ראיונות עם האדם שסיפור חייו נכתב הוא הבסיס לכתיבת סיפור החיים. ניתן לכוון את הראיונות לתמונה כרונולוגית והיסטורית של המרואין וניתן לחפש

דרכים מגוונות בהצגת סיפור חיים. כגון: ארועים מכוננים, דמויות מכוננות, נראטיב שעובר מדור לדור, תבניות מחשבתיות וביטוין בחיי המספר. הבטים נוספים: תפניות מחשבתיות וארגוניות והרקע לכך, שינויים בקשר עם משפחות המוצא, שינויים ביחסים עם ילדים שבגרו ועזבו את הבית ועוד....

דמות האם המזינה והדואגת בשירים ובסיפורי חיים

יש לי אישה שאוהבת אותי, 
היא רק שלי. 
היא מכירה אותי מהתחלה 
שלי שלה. 
היא מוכרחה להיות חכמה - 
אמא שלי 
ואת השיר אני שר בשבילה 

אמא, אמא, 
את הינקת אותי, 
את פינקת אותי, 
את הבאת אותי, 
אמא,אמא, 
את פינקת אותי, 
את הבאת אותי, 
את. 

כמה ימים שביליתי איתה - 
אמא שלי. 
כמה דמעות שמחיתי איתה 
שלי שלה 
כמה דברים שגיליתי איתה - 
אמא שלי 
כמה תקוות שתליתי איתה 

אמא, אמא... 

תמיד היית איתי 
גם כשהייתי לבדי. 
תמיד אהיה איתך - 
אמא שלי. 

יש לפעמים שאני בצרות - 
אמא שלי. 
את מבינה את זה בין השורות 
שלי שלך 
למה דואגת ולא ישנה - 
אמא שלי. 
איך זה שאם לא סומכת על בנה? 

 תפקיד האם בשיר זה מוגדר כקבלה מלאה, האם מזינה גופנית ונפשית, בוראת וחוקרת, מעוררת את התקוה ומבינה במצבים רבים. זהו סיפור משפחתי מושלם אך אין בו עלילה מלבד בשאלת הסיום "איך זה שאם לא סומכת על בנה?" שאלה שמעמידה את מושג הדאגה האימהית המוכרת לאימהות באשר הן בסימן שאלה. הדובר בשיר הבין לפני רבים וטובים שדאגה מחלישה ובזה מערערת חלק מיסודות התמיכה שאם בונה. כבר בשיר אחד מצאנו שאלה חשובה לסיפור חיים 

סיפור חיים הנרמז בשיר של יונתן גפן

שונות או חריגות של ילד מופיעה  בשירו של יונתן גפן המסתיים בטורים הבאים ומופיע במלואו בפוסט של בלוג זה מ21.7.14

ניתן לכתוב פרשנות שמציגה משתי נקודות מבט סותרות לפחות  את החוויה המתמשכת ואת הבנת השונות

"יש ילדים שאבא שלהם חזק

)הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים)
יש ילדים עם אבא חלק
ויש ילדים עם אבאים דוקרים.

יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה
ובחמש וחצי חוזרים,
יש אבאים שבקושי רואים
ואבא שלי יושב וכותב שירים. "

קשה שלא לחשוב על השורה הזו בהתאם לאינטונציה המתנגנת בפיות רבים המכירים את השיר המולחן, שם הרושם הוא שמדובר בחויה חיובית. שוב, זהו רושם שכל מקורו באינטונציה של זמר או במקצב או במעבר משירה לדבור תוך כדי שימוש במקצב.

אם ננסה להבין את השורה הזו, האחרונה "אבא שלי יושב וכותב שירים"  על רקע הקודמת " יש אבאים שבקושי רואים"

אבא שיושב וכותב שירים נוכח לפחות פיסית בבית, אך אם נבחן אותה ביחס לשתי השורות הראשונות של הבית האחרון בשיר "יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה
ובחמש וחצי חוזרים",
נוכל להסיק שכותב השיר היה מעדיף אב ששעות העבודה שלו ידועות על פני אב שגבולות עבודתו אינם ברורים.

כל זה ביחס לסיפור חיים מספר לנו כיצד יכול סיפור חיינו להיבנות מפרטים שנראים משניים. אך הצרוף של פרטים משניים כביכול נעשה משמעותי ביותר כשהוא מקבל רצף סיפורי.

הכרות ותאום ציפיות בין כותב סיפור חיים למספרו

כאשר אדם פונה לכותב סיפורי חיים כדי שיכתוב את סיפורו מתחילים השניים בהכרות. ההכרות כוללת "שאלות" המטרידות את שני הצדדים. המילה שאלות נכתבה במרכאות משום שלא מדובר בשאלות שמחכות לתשובה תכנית. מדובר בהבנות שכל אחד מהצדדים זקוק להן כדי שידע אם ביכולתו לצאת למסע המשותף עם האחר.

מוטב כי שני אנשים אלו, המספר והכותב ישאלו את עצמם כמה שאלות במהלך הפגישה,

המספר, מי שסיפורו עתיד להיכתב ישאל את עצמו שאלותה מרכזיות כגון: "האם ברצוני להיפתח לאדם שמולי"? "האם אוכל לתת בו אמון"? "האם אוהב את סגנון כתיבתו כשיעסוק בי ואיך אוכל לכוון את קצב עבודתו כך שיתאים ליכולתי להיפתח"?

הכותב, מי שעתיד לקחת על עצמו את משימת כתיבת סיפור החיים ינסה להבין אם יש בארועים שהמספר מזכיר בסיס לסיפור. לא כל רצף ארועים יכול להיבנות ולהיכתב באופן מרתק וסיפורי. במקרה שספק בידו מוטב שיבחן דרכים להציע טיוטות ויגדיר את תחומי השיפוט של המספר. אם ברור לכותב כי לפניו מקורות מעניינים ומתאימים לכתיבת סיפור חיים הוא יכול להציע דרך עבודה ולכוון את המספר לשהות שבה יבחן אם ברצונו לעבוד עימו בהתאם לדרך העבודה שהציע. כלומר, מספר ראיונות, תחנות עצירה שבהן יקרא המספר את הטיוטות שהכותב יגיש לו, היקף ההערות והתיקונים שסביר שיתאפשרו למספר וכו'.

המושג "שיתוף פעולה" שהוזכר בכותרת נשמע מובן מאליו, סביר להניח שאדם שהחליט לספר את סיפור חייו ולהביאו לידי ספר ישתף פעולה עם מי שבחר בו לכתוב את ספרו.

המציאות מראה כי קשיים בשיתוף פעולה יכולים להתעורר במקומות מובנים מאליהם, לדוגמה: הרצון של המספר לארגן דימוי חיובי בלבד של אישיותו, זהו רצון לגיטימי אך אינו סותר הצגה מלאה של אישיותו כדי שיוכל הכותב לעבד את הצדדים שהמספר מעדיף להבליט מדרכים אמינות. הבט נוסף: השערות סבירות של המספר כי יכולתו של הכותב להבין תקופות שלא חי בהן היא מוגבלת. גילוי לב מצדו של הכותב על משפחת המוצא שלו יכול לגרום למספר להבין את עולמו של הכותב ולהניח לחששותיו.

לכל אדם יש סיפור-אבל איזה סיפור

יש ילד שאבא שלו רופא 
ויש ילדים שאבא שלהם חולה. 
יש ילדים שאבא שלהם עני 
וילדים שהמקרר שלהם תמיד מלא. 

יש ילד שאבא שלו חייט, 
במעיל שלו לא תראו חורים. 
ויש ילדים שאבא שלהם ספר 
והם תמיד נורא מסופרים. 

יש ילדים שאבא שלהם נהג
(על יד הבית עומד להם אוטובוס!)
ויש ילד שאבא שלו ראש העיר
והוא מדבר תמיד בנימוס.

יש ילדים שאבא שלהם חזק
(הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים),
יש ילדים עם אבא חלק
ויש ילדים עם אבאים דוקרים.

יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה
ובחמש וחצי חוזרים,
יש אבאים שבקושי רואים
ואבא שלי יושב וכותב שירים. 

באדיבות שירונט

לכל אדם יש סיפור-אבל איזה סיפור?

לכל אדם יש סיפור, אומרות פרסומות לכתיבת סיפורי חיים, הדבר נכון כשיש מספר, כלומר בעל סיפור שרואה בארועי חייו משהו שיש בו עניין לעולם, שכן רוב המספרים מודעים לקיומו של קהל יעד, גם כאשר בני המשפחה בלבד הם קהל היעד. מובן שדרוש למספר מסוג זה כותב שידע לבנות את העלילות הקטנות כמקשה אחת ולהדגיש את הייחודי להן.

המספרים של תחילת שנות האלפיים עברו מלחמות ששינו פני עולם ואופי התקופה והמצב העמידו ניצחון באור חיובי בלבד. במלחמות של עשרים ושלושים השנים האחרונות נחיצות המלחמה מצאת במחלוקת

האם יכתבו גיבוריה את סיפורם מנקודת מבט מורכבת יותר? האם בכלל ירצו לכתוב? לספר?

רוב הסיפורים מתפרסמים בז'אנרים הדיגיטליים למיניהם, וגם לגבי סיפורים אלו עולה ותעלה השאלה ביחס לייחודיות המספר וסיפורו שכן בין הנושאים שמעטים רוצים לחשוב עליהם בתכנון סיפור חיים נמצאים פרקים שיש בהם אי התאמה בין החוויה של המספר לבין ציפיות הסביבה. אי התאמה כזו היא תופעה הרווחת בישראל. במדינה שחלק מתהליך ההתהוות נבנה על תרבות היחד נתפסו שונות או מיוחדות באופן לא חיובי. הדברים עברו שינוי מסוים. קל יותר להיזכר בחויות כאלו כחלק מארועים שעיצבו את סיפור החיים. להעמידן באור שונה מזה שהמספר חוה אותן כילד ולחוות אותן מחדש. החויה המחודשת קשורה ביכולתו של המספר לחשוב מחדש תוך כדי הכתיבה על יחסו לארועים. מדובר בתהליך הדורש התקרבות לזכרונות בלתי נעימים ושחזורם מנקודות מבט משתנות. הכתיבה יכולה להתרחש מספר פעמים כדי שעניין זה יתאפשר

תהליך בניית הסיפור האישי על בסיס פרסום קורס של ד"ר ענת פסטה-שוברט

"אנשים מספרים את חייהם, לסיפור שכל אדם מספר על חייו יש השפעה רבה על האופן שבו הוא חי אותם.  הדרך בה האדם מקנה משמעות למכלול האירועים האישיים והחברתיים בחייו מעלה שתי שאלות מרכזיות לדיון. האחת, האם המציאות מבנה את סיפור החיים, או שמא הסיפור הוא המבנה את מציאות חייו של הפרט; והשנייה, מהו הדיאלוג בין הסיפור האישי לסיפור החברתי וכיצד הוא משפיע על בניית הנרטיב."  

בחרתי להעלות קטע זה לבלוג כי הוא מייצג את מצבי ככותבת סיפורי חיים וכמקיימת דיאלוגים עם אנשים שאת סיפורם אני כותבת.

מה בקטע זה מייצג אותי?

יש לי השפעה חלקית על האופן שבו כתיבת סיפור החיים מעביר את האדם שסיפורו נכתב בין מצבים שונים והתבוננויות מתחלפות על חייו. כאשר אדם מספר את סיפורו הוא מזוהה לחלוטין עם נקודת מבט מסוימת. הדיאלוג עם הכותב משנה את ההזדהות הזו באופן חלקי.

מה חשוב לי בשאלות שלפי ד"ר פסטה-שוברט עולות לדיון?

ביחס לשאלה :" האם המציאות מבנה את סיפור החיים, או שמא הסיפור הוא המבנה את מציאות חייו של הפרט;?

אני מוצאת שאין תשובה הנכונה לכלל על שאלה זו. כל מציאות חיים נחוית באופן שונה לפי אישיותו של האדם החווה אותה. יחד עם זאת יש תגובות דומות בין אנשים שחוו טראומה משותפת.

הייתי רוצה לומר שהאמת נמצאת באמצע אך זו תשובה חלקית ואפילו שטחית. אז מה כן?

בהעדר הכוונה של דרך הסתכלות מסוימת וביודענו שילדים מעטים מפתחים הסתכלות מהצד על חוויותיהם והילדות מעצבת את סיפור החיים יותר מכל הייתי אומרת כי הסיפור בונה את מציאות חייו של הפרט.

ביחס לשאלה השנייה:" מהו הדיאלוג בין הסיפור האישי לסיפור החברתי וכיצד הוא משפיע על בניית הנרטיב."?

חשוב לראות שאלה זו בהקשרים תרבותיים וחברתיים, שכן  בכל חברה יתנהל הדיאלוג לפי ערכיה של החברה. בחברה עם אחידות רעיונית יהיה לדיאלוג אופי שמצמצם את ראיית היחיד, בעל הסיפור ומעמיד אותו במתח קבוע ביחס להתאמתו לאחידות הרעיונית. לעומת זאת בחברה המעמידה את היחיד במרכז יכולות להיוצר תת קבוצות שרעיונותיהן השונים יאפשרו ליחיד נרטיב מגוון יחסית לנראטיב האחיד של חברה בעלת אחידות רעיונית. אפשרות אחרת שיכולה להיוצר בחברה מגוונת שמעמידה את היחיד במרכז היא מיעוט השפעה של הסיפור החברתי והשפעה מצומצמת שלו על בניית הנראטיב.

הקול האישי בסיפור החיים

זיהוי "האני הכותב" כלומר הקול האישי הוא אחד הנושאים החשובים בתהליך כתיבת

סיפור חיים.

במהלך העבודה יחד מזהים המספר והכותב את הקול האישי ובהדרגה נותנים

לו יותר מקום בין הפרטים והארועים המסופרים בסיפור החיים. המספר והכותב

נעשים שותפים לקול אם זיהו כיצד יצרו דרכים משותפות לביטוי הסיפור.

הז'אנר הספרותי הקרוי "סיפור חיים" נמצא בין ביוגרפיה לאוטוביוגרפיה, השימוש

בכלים לניתוח סיפורי חיים ולהבנתם מראה כי לכל סיפור חיים אופי אישי

ויש לכותבו על פי אופיו. סיפור חיים יכול להיות תהליך תרפויטי או דרך לטיפול

משפחתי לא פחות מיכולתו להיות ביוגרפי.

המבנה הסיפורי של סיפור החיים כולל אמצעים אמנותיים כגון: אמצעי אפיון של

דמויות, שילוב מסמכים וארכיונים, שיחות דמיוניות עם כותבי ביוגרפיות וסיפורי חיים.

שילוב אמצעים ויזואליים לפי התוכן של סיפורי החיים.

תהליכי כתיבת סיפורי חיים

כתיבת סיפורי חיים היא ז'אנר חדש יחסית הנכתב לצרכים שונים כגון: שחזור מסע החיים האישי, הזכרות ביכולות מן העבר, הבנת יכולות בתחומי חיים שונים. שילוב המסע האישי במצב ההיסטורי ובמקום התרחשותו והעברת הסיפור לדורות הבאים. במקרה האחרון פועלים כותבים לא מעטים מתוך הרגשת שליחות, הם מודעים לחשיבות העברת קטעי הסטוריה שלא נכנסו לספרי ההיסטוריה לדור הבא. הבדל החשוב בין סיפורם לסיפור היסטורי הוא בהיות סיפורם אישי וכתוב בדרך עלילתית. סיפורים כאלו יכולים לשרת רבים אלא שלא תמיד הם מגיעים לבמה הנכונה.

מבחינה אמנותית עסוקים כותבי סיםורי חיים בתחום התוכן יותר מאשר בתחום אמנות הכתיבה, סיפורי חיים כוללים רצף ארועים, רפלקציה על קטעי היזכרות מנקודת מבט עכשוית. הצגת דמויות משמעותיות לארועי החיים ולסיפור. רוב הסיפורים מתבססים על ראיונות, בעקבות הראיונות נוצר בסיס לכתיבת סיפור חיים מלא, לעתים תופסת הרפלקציה מקום מרכזי ונעשית משמעותית למספר מעבר לסיפור.

            אנשים רבים הפונים לכתוב סיפור חיים נעזרים בגורמים מקצועיים. הם עצמם עוברים לתפקיד המספר בעל פה. מידת האמון המתפתחת בין המספר לכותב היא מרכזית בפוטנציאל שיש לסיפור החיים להיכתב בצורה מהימנה ומעניינת. לא פעם נובע עניין סיפורי מ"סודות משפחתיים" או אישיים, מספר שבוטח בכותב יספר לכותב את הסיפור כדי שיוכלו שניהם יחד להחליט לגביו ולגבי מקומו בספר. לאחר שיחליטו אם לשתף את הקוראים במידע, אם לעבדו באופן שיעניין קוראים, אם ניתן לכתבו בלי שיחשוף או יפגע במישהו או אז יתפתח האמון בינהם לשלב נוסף ויתכן שמידע נוסף יעלה מהזכרון.

בניית הסיפור נעשית דרך שלבי היזכרות

סיפור בנוי ממוטיבים, מוטיבים בונים סיפור, זכרון קשה וזכרון טוב יכולים להיות תוצר של אותם מוטיבים. ארועים יכולים להיות סיפורים עצמאיים ויכולים להשתלב ברצף סיפורי חדש. העלילה יכולה להיות ידועה מראש אך תמיד תקבל שינויים קלים במהלכה,

גאוה משפחתית היא נושא לסיפור חיים אך הכותב סיפור חיים כדי להאדיר את משפחתו יצטרך להקפיד על הגבולות הסיפוריים. הכותב סיפור חיים למען משפחתו יכול בין השאר במהל הראיונות והכתיבה להבין שהמשפחה אינה בדיוק כפי שחשב והסיפור מעניין אף יותר, אין משמעות הדבר שיש צורך לעצור את התהליך, התהליך יקבל איכות חדשה וההבנה שלו תשרת את המספר בין אם יבחר לספרה ובין אם לא. תהליך דומה יכול לקרות בתעוד קהילתי, אלא שבמקרה האחרון יש צורך להגיע להבנה בין מספר גדול יחסית של אנשים  המספרים סיפור קבוצתי מזויות שונות. לכידות משפחתית יכולה להקל בתהליכי הכתיבה ולקרב בני משפחה. הלכידות שיכולה להיבנות בסיפור קהילתי דורשת סבלנות ופיתוח הבנות ללא משיכה להבלטת אנשי קהילה שונים.

מפגש עם העבר בכתיבת סיפור חיים

כוחו של סיפור החיים טמון ביכולת להפגיש את האדם עם  עברו, הישגיו, הכוחות שהיו לו, יחסים עם בני משפחה וחברים מתקופות אחרות בחייו. כל זאת מנקודת הסתכלות בהווה, השונה באופן מהותי מהחוויה כפי שארעה בעבר. סיפורי חיים כידוע אינם נכתבים בארוע אחד, תהליך הראיון, הכתיבה והשכתוב מעוררים במספר רגשות הקשורים לעצמו ולאישיותו באופן שיכול לשקף לו את השינוי שעבר ואת מצב היחסים בין הזמנים. המעבר בין ההווה לעבר דרך המפגש של היחיד עם סיפורו מעוררים את החוויות והזכרונות באופן שונה מהיזכרות רגילה. המספר עוסק בהתקרבות לאזורי חיים שהתרחק מהם, ויכול לחוש שיש לו מה להעביר ואיך להעביר.

פעמים רבות פותח הצורך לספר פער בין המספר לסיפורו, יש אנשים שקשה להם להתבונן על הדמות של עצמם כפי שהיא ניבטת אליהם דרך הסיפור ויש שלהפך, היזכרות במה שהיו מחזקת ומחזירה כוחות.

.

הצעות בתחום מערכת היחסים בין כותב סיפורי חיים למספר

המשימה המורכבת של כתיבת סיפור חיים של אדם אחד עבור אדם אחר המספר את סיפורו כרוכה ביצירת מערכת יחסים. ההבנות ביחס לחלוקת התפקידים, גמישות ויכולת להבין שספר הוא תוצר של טיוטות רבות הן חשובות ביותר.

המושג "כימיה" ההכרחי כל כך בין הכותב לאדם שמספר את סיפור חייו אומר הכול ולא כלום גם יחד..מערכת היחסים הנרקמת בין הכותב לאדם שסיפור חייו נכתב צריכה להתבסס על אמון. אמון כזה לא נרכש ביום אחד.

בחלק מהמצבים נכנס המספר למצב שבו הוא מרגיש חשוף. עולמו הפנימי, כאבו וצערו יוצאים מתחומו ומשליטתו. תפקידו של כותב סיפור החיים הוא לאפשר למספר בין השאר לחוש מוגן, עליו להיות אמין לחוויה של מישהו אחר ולחוות את הסיפור מנקודת מבטו של המספר. תפקידו להבין את נקודת המבט של המספר וביכולתו להציע לאחר זמן להוסיף מבט על המבט שכבר קיים בסיפור אך לא לנסות לעצבו בתהליך ההקשבה אליו בפעם הראשונה.

ומה לגבי מצבו של כותב סיפור החיים?

מובן שאינו יכול לכתוב טיוטות ללא הגבלה, להיות מכיל עד אין סוף וחסר אינטרס אישי.

לשם כך מומלץ ליצור חוזה בטרם התחלת העבודה, החוזה יכול להוות סוג של הכרות.

מעבר להגדרה כמה טיוטות כולל התשלום?, כמה עמודים יכלול הספר? האם ההתקדמות בכתיבה של פרק ב היא רק לאחר שאושרה הטיוטה לפרק א? וכו

חשוב שכותב הספר יהיה חופשי במידה סבירה לסיים את החוזה אם הגבולות של עמידה בתנאי החוזה הולכים ומטשטשים, הן ביחס לדרישות מזמין הספר, המספר ואם ביחס להרגשתו של הכותב מהי יכולתו לתת את המצופה ממנו כאשר הציפייה משתנה.

מודל המשפחה של מנושין וסיפורי חיים

לפי מנושין המשפחה היא המקום שבו נוצרת הזהות של חבריה על ידי תחושת שייכות ותחושת מובדלות. תחושת הזהות של כל אחד מחברי המשפחה מושפעת מתחושת השייכות שלו למשפחה מסוימת (שמרית פלומבו תמיד תהיה שייכת למשפחת פלומבו). תחושת המובדלות והעצמיות נוצרת כתוצאה מהשתתפות בתת-מערכות משפחתיות, בהקשרים משפחתיים וכן בקבוצות מחוץ למשפחה. ההסתגלות של המשפחה לצרכים של הילד תוחמת שטחי אוטונומיה אותם הוא חווה כניפרדות. אבל תחושת הזהות שלו עדיין מושפעת על ידי תחושת השתייכותו לקבוצות שונות.

כתיבת סיפור חיים מחברת את הכותב פעמים רבות למשפחת המוצא, להוציא אנשים שחוויותיהם קשות, סגנונות ההורות שבני המשפחה חוו והזכרונות ממנה משפיעים על חלק מהפרקים שמספרים עוסקים בהם. הדברים שמנושין מזכיר על תחושת הזהות שבנויה על תחושת השייכות עולה בסיפורים רבים משום שהיא משפיעה על הציפיות של מספרי הסיפורים מעצמם כהורים.

כותבי סיפורי חיים בכל גיל רוצים לעסוק במשפחת המוצא. פעמים רבות חסר למספר מידע על משפחת המוצא שלו, עד כדי קושי להבין דברים באישיותו.

מסיבות אלו כתיבת סיפור חיים למען הדורות הבאים מקבלת נופח רגשי נוסף לתעודי.

דוגמאות לשלבים ראשונים בתהליך כתיבה עצמי ועצמאי של סיפור חיים

דוגמה ראשונה:

סעיפים למסירת מידע "על עצמי"

אני אוהבת ל......טייל, לכתוב, לצפות בסרטים,......

למיטב זכרוני הושפעתי בעניין זה מ......

רשימת אסוסיאציות על עצמי/ אבי/ אימי / סבי וסבתי או רק על אחד מהם

נושאים שבהם הושפעתי מאבי/מאימי

יחס להשכלה

יחס לעבודה (העדפות אישיות, קונפליקטים ועוד.)

מחשבות על תרבות פנאי, מה אעשה אם אוכל לעשות כל שברצוני

דוגמה להמשך התהליך כמה שנים מאוחר יותר:

"זיכרון ילדות כלשהו, ללא הגבלה לגיל הזיכרון

יחס לבית שחיים בו עכשו  האם זוכרים את המעבר? האם יש משהו אהוב במיוחד?

זיכרונות מבתים שחיו בהם קודם

סרטים שהורה וילד צפו בהם יחד וראויים לאזכור או להסבר מה אהבו ומדוע

סרטים שהשאירו רושם ב באופן שיכולים בקלות להיזכר בדמות או בעלילה, פרטו את הדמות והעלילה ותארו מה אהבתם

מחשבות של חילת בשלב התחלת השרות הצבאי ובתקופה זו ביחס לצבא וביחס לבית

איזו מוסיקה אתם אוהבים?

האם יש שיר/ספר שמילותיו מבטאות משהו מעולמכם?

משהו שמאוד מעצבן אתכם מבין מעשיו של הורה שלכם והחלטתם שלא תנהגו כך כלפי אחד מילדיכם

משהו שאתם מאוד אוהבים בו או במעשיו"

"אל תיגע בזמיר" כסיפור חיים

"אל תיגע בזמיר" הוא רומן המתרחש בדרום ארה"ב בתקופה שבה אנשים "שחורים" חיים בנפרד מהלבנים, תקופה שבה מתחילה להתעורר מודעות לגזענות בקרב חלק מהאוכלוסיה הלבנה.

הדמות המרכזית היא ג'ין לואיז פינץ' (סקאוט) ילדה יתומה מאמה שאביה, אטיקוס הוא עורך דין. האב נבחר במסגרת תפקידו להגן על טום רובינסון אדם שחור הנאשם באונס של נערה לבנה.

אם נבחן את הרומן כסיפור חיים או ננסה להבחין בממדים הקרובים לסיפור חיים נתיחס לעובדה שסקאוט יתומה מאימה מגיל צעיר, נראה שאינה זוכרת את אימה כלל ואינה מודעת לחסר הקיים בחייה. למרות שדמויות שונות משמשות תחליף לדמות האם, יש לקורא חויה של הזנחה ביחס לרגשותיה של סקאוט. החשובה מכולן מבחינה רגשית היא המשרתת הכושית שיחסה לסקאוט כולל יותר מ"חינוך". הקורא עובר בין התבוננות במצב ממקומנו המודרני להבנה שהספר כולל עדות על תקופה. רק משרתת כושית שאינה עסוקה במעמד יכולה לתת לילדה ביטחון מהסוג הפשוט. קליפורניה המשרתת משתפת את סקאוט בעבודות אפייה החביבות על ילדות בגילה ומשוחחת עימה באופן שלא מצוי בין ילדים למבוגרים באותה תקופה. הדמויות הנשיות האחרות בחייה של סקאוט מלבד שכנה רגישה עוסקות רק ב"חינוך". לו הייתה סקאוט מספרת את הארועים בגוף ראשון ונותנת דרור לתאור רגשותיה על רקע הארועים שהיא חווה היה הרומן מתקרב לסיפור חיים יותר מהמרכיבים שאצביע עליהם בהמשך.

מנקודת מבט של העידן המודרני לסקאוט אין חווית ביטחון ביחס המבוגרים אליה, מנקודת המבט של העידן שבו היא גדלה סביר להניח שילדים רבים חסרו יחס רגשי מקבל ותומך.

אלא שהמצב המשפחתי החריג מוקצן עקב מקצועו של האב, עורך דין של המדינה שתפקידו כולל הגנה על "שחורים". עקב תפקידו מותקפת המשפחה החריגה בהעדר אם ואישה על חריגתה מכללי המוסר המקובלים ביחס לשחורים ולבנים. ההתקפה פוגעת בילדים מבחינות נפשיות רגשיות ופיסיות.

הספר יכול לשמש כסיפור חיים בכמה רמות:

·        מערכות היחסים בין בני המשפחה, אב ושני ילדים מתואר מנקודת המבט של סקאוט ברגישות רבה. החויה של דמות אחת מרכזית יותר מההתרחשות הכוללת. הקורא מתחבר לחויה של סקאוט ללא שאלה ביחס לעובדות.

·        החיים באלבמה בעיירה קטנה שבה יש דמויות חריגות רבות מתמקדים בתאורים אנושיים וביחסי אנוש יותר מאשר בהתקדמות עלילתית.

·        הגזענות בעיירה היא עדות הסטורית לתקופה שמעטים רוצים לזכור. סיפורה האישי של סקאוט משתלב בארועים הסטוריים. במרכזם נמצאת ההפרדה בין השחורים ללבנים.

·        במרכז העלילה נמצא המשפט של טום רובינסון שבו עורך הדין אטיקוס, אביה של סקאוט מצליח להוכיח את חפותו של טום, טום מורשע למרות ההוכחה לחפותו. עומקה של הגזענות נראה בלתי ניתן לשינוי ומשפיע לשלילה על לבנים ו"שחורים" כאחד.

·        סקאוט וג'ם מתוארים בסיפור כמבודדים מחברת ילדים מתחילת הסיפור, ולכן הם נאלצים לחיות בחברת מבוגרים, הסתכלותם על עולם המבוגרים תופסת מקום חשוב בסיפור. 

·         הארוע הקשה שהוא הרקע לסיפור מוצג באופן מינימליסטי, עם מעט פרטים ועיסוק מורחב בבעיות חברתיות ואישיות. 

סיפור משפחתי במילים המסבירות תמונות

בשני הפוסטים האחרונים הצגתי את סבתא שלי בשתי תמונות וכתבתי שסיפור חייה המעשי ידוע לי אך לא המעברים שעשתה מבחינה נפשית. כאמור הציגה התמונה הראשונה את מראה עם סבי בתחילת שנות העשרים שלה שהייתה גם תחילת שנות העשרים של המאה. התמונה השנייה הראתה אותה בתחילת שנות השמונים בחיק חלק ממשפחתה.

מבחינת ארועי חייה היא הספיקה בשישים השנים שחלפו לגדל שלושה ילדים, לסייע להם בגידול שמונה נכדים. לעבוד במטבח פועלות שהיה חלק ממפעלות העלייה השלישית למען פועלים רעבים. היא וסבי בנו להם צריף בגבעת בורוכוב שבגבעתיים של היום. שניהם היו המשך של תנועת נוער חלוצית בריגה, שהכינה אותם למעבר התרבותי והאידאולוגי שעשו מחיים בורגניים בחיק משפחות משכילות לחיי פועלים וחלוצים בפלסטינה.

קשה לשעת אם ההכנה הייתה כה מוצלחת או שהחיים הם שלהם, זו הייתה דרך שאין ממנה חזרה וההאחזות באדמה שלוש עשרה שנים לאחר שהיגיעו לארץ הייתה ביטוי של האידיאלים.

לפני כן כשחיו בגבעת בורוכוב התפרנסו מעבודות מזדמנות, גם אם היו בינהם כאלו שנמשכו חודשים. המעבר לבית עובד התחיל במעבר לפרדס "גן רווה" (היום גן הארועים האחוזה) שבו עבדו כפועלים חקלאיים והכירו רת רזי הטיפול בעצי ההדר.

בגבעת בורוכוב נולדו שניים מילדיהם ובבית עובד הבת השלישית היא אימי. התמונה השנייה בסדר מציגה את הבית בבית עובד כגן פורח, דשא ודקלים ברקע.

בתמונה הראשונה מבט מהורהר ובשנייה מחויך. סבתי הייתה תמיד גאה במשפחה שהקימה ובמשק שהלך וקרם עור וגידים אלאף שלא נועד לפרנס את המשפחה אלא להשלים את עבודתו של סבי מחוץ למשק.

מבחינה נפשית אני יכולה רק לשער ולזכור את מה ששמעתי בחלק משיחותינו. ועל כך בפוסט הבא 

בפוסט הקודם מוצגת תמונתם של סבי וסבתי בשנות העשרים שלהם, בתמונה שלפניכם נמצאת בין שאר בני המשפחה סבתא שלי שיושבת מימין לנינה הבכורה שלה, מיכל. ביתה של מיכל נראת בימים אלו בדיוק כמו שנראתה אז מיכל שבתמונה.
מבחינתי התמונות מעלות את השאלה "מה קרה לסבתא שלי בין התמונה הראשונה שהצגתי לתמונה הזו?"
מבחינת רצף העובדות התשובות בידי, הייתי קרובה אליה ושוחחנו לא מעט. למרות זאת קשה לי לענות על השאלה מבחינה נפשית. וודאי שלא מנקודת מבטה. מנקודת מבטי אנסה לענות על השאלה בפוסט הבא.

תמונות ממשפחתי יציגו בשלבים כיצד יכול סיפור משפחתי להתחיל בתמונות

סבי וסבתי צבי וחנה טולבוביץ לאחר שהיגיעו לארץ בעלייה השלישית,

כתיבת סיפורי חיים במצבי מעבר ובקונפליקטים

קונפליקטים בינאישיים או מצבי מעבר הם בין הסיבות המניעות אדם לכתיבה בכלל ולכתיבת סיפור חיים בפרט. דוגמאות לקונפליקטים בינאישיים הן: אמהות ושילובה בהתפתחות מקצועית. הבנת המוטיבציה לבחירה בתחום מקצועי, לימודים וקריירה שנייה.

בתחום מצבי המעבר: התרוקנות הקן המשפחתי, פרישה לגמלאות, פרק ב' בחיי משפחה, מצבי הורות חדשים, הסתגלות למגבלות בתנועה.

המוטיבציה המניעה מסיעת בעיקר לרצון לכתוב אך לא תמיד היא משמשת כוח מניע מתמשך. נשאלת השאלה "כיצד מאפשר תהליך כמו כתיבת סיפור חיים הבנות, תובנות וכוחות שממשיכים לדחוף אותו בתהליל הכתיבה?".  אין ספק שסיפור החיים יכול לסייע  ליחיד להסתכל מחדש על מהלך חייו, לבחון דרכי התמודדות שבהם נעזר בעבר ולהכיר את עצמו  במצבים חדשים דרך הבנת עצמו במצבים בעבר.

לא בכל המצבים ההחלטה להתחיל כתיבת סיפור חיים תתפתח לסיפור שלם, חשוב שלאדם תהיה מוטיבציה כלשהיא, או עניין בפיתוח כתיבה לשמה בין אם הוא נעזר בשלב הראשון במי שבקיא בכתיבת סיפורי חיים ובין אם לא.

חיזוק הזהות המשפחתית בעזרת כתיבת סיפור משפחתי

רוב סיפורי החיים מערבים משפחתיות. זהותו של אדם לא יכולה להתעלם מהרקע והתנאים שבהם גדל. המשפחתיות והזהות קשורות זו בזו. בתהליך כתיבת סיפור החיים חוזרים אנשים רבים לילדותם, לקשר עם הוריהם או לתחושת שייכות מסוג אחר. הצורך להמשיך את שושלת הדורות בין אם כמשפחה ובין אם כקבוצה שעשתה משהו יחד משותף לרבים. חלק בלתי נפרד מהורות הוא הרצון להעביר לדור הבא תכנים ייחודיים המאפיינים את קבוצת השייכות של ההורה בין אם זו משפחה או קבוצה אחרת.
 
ההתוודעות לספר זכרונות המעורר הבנות חדשות ביחס לתרבות המשפחתית וההתחברות אליו יוצקת תוכן ותכלית בזהות של כל אחד מאיתנו. כתוצאה מכך, עולות תחושות של גאווה משפחתית ושייכות חזקה אליה. 
במשפחות רבות הקשר של הנכדים עם הסבים וקרובי משפחה אחרים הוא מובן מאליו, באחרות יש לעודדו. בין אם בעזרת סיפורים ותמונות מדורות קודמים – ובין אם על ידי כתיבת הסיפור מחדש.

כתיבת הסיפור האישי יכולה להגדיר גבולות שונים לסיפור המשפחתי. ההבדל בין סיפור אישי לסיפור משפחתי הוא בנקודת הכובד, אל מי היא נוטה, השאלה המבדילה בין שני סוגי הסיפורים היא "מי הגיבור" או מי עומד במרכז העלילה היחיד או המשפחה. אחד המאפיינים של משפחה שיש לה סיפור משפחתי הוא "גאוות יחידה", כתיבת סיפור משפחתי יכולה להיות אחת מאבני הדרך בבניית גאוות יחידה כאשר זו אינה ברורה דיה לכותבים.