בשני הפוסטים האחרונים
הצגתי את סבתא שלי בשתי תמונות וכתבתי שסיפור חייה המעשי ידוע לי אך לא המעברים
שעשתה מבחינה נפשית. כאמור הציגה התמונה הראשונה את מראה עם סבי בתחילת שנות
העשרים שלה שהייתה גם תחילת שנות העשרים של המאה. התמונה השנייה הראתה אותה בתחילת
שנות השמונים בחיק חלק ממשפחתה.
מבחינת ארועי חייה היא
הספיקה בשישים השנים שחלפו לגדל שלושה ילדים, לסייע להם בגידול שמונה נכדים. לעבוד
במטבח פועלות שהיה חלק ממפעלות העלייה השלישית למען פועלים רעבים. היא וסבי בנו
להם צריף בגבעת בורוכוב שבגבעתיים של היום. שניהם היו המשך של תנועת נוער חלוצית
בריגה, שהכינה אותם למעבר התרבותי והאידאולוגי שעשו מחיים בורגניים בחיק משפחות
משכילות לחיי פועלים וחלוצים בפלסטינה.
קשה לשעת אם ההכנה
הייתה כה מוצלחת או שהחיים הם שלהם, זו הייתה דרך שאין ממנה חזרה וההאחזות באדמה
שלוש עשרה שנים לאחר שהיגיעו לארץ הייתה ביטוי של האידיאלים.
לפני כן כשחיו בגבעת
בורוכוב התפרנסו מעבודות מזדמנות, גם אם היו בינהם כאלו שנמשכו חודשים. המעבר לבית
עובד התחיל במעבר לפרדס "גן רווה" (היום גן הארועים האחוזה) שבו עבדו
כפועלים חקלאיים והכירו רת רזי הטיפול בעצי ההדר.
בגבעת בורוכוב נולדו
שניים מילדיהם ובבית עובד הבת השלישית היא אימי. התמונה השנייה בסדר מציגה את הבית
בבית עובד כגן פורח, דשא ודקלים ברקע.
בתמונה הראשונה מבט מהורהר
ובשנייה מחויך. סבתי הייתה תמיד גאה במשפחה שהקימה ובמשק שהלך וקרם עור וגידים
אלאף שלא נועד לפרנס את המשפחה אלא להשלים את עבודתו של סבי מחוץ למשק.
מבחינה נפשית אני
יכולה רק לשער ולזכור את מה ששמעתי בחלק משיחותינו. ועל כך בפוסט הבא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה