"אמא היתה אמנית בנפשה ותמיד עסקה בסוג של אומנות כלשהי, בשבילי זה היה דבר ברור , מעין דרך חיים, תמיד
יצרנו בבית , בכיתות הנמוכות הכי אהבתי את שיעורי המלאכה, ואחר כך במוסד החינוכי הלכתי למגמת אומנות, בעצם זה
היה כמעט הנושא היחיד שנבחנתי בו בבגרויות
. על פניו, זה נשמע כמו סיפור די רגיל,
מסלול מוכר שכמעט כל בן קיבוץ עובר, אבל בדרך הזו עברתי עוד המון רגעים, תקופות
שלמות שבהן נאבקתי יחד עם אימא על החיים שלה, נאבקתי על עצמי, על השפיות שלי, על
החיים שלי, בסיפור האישי שלי, שאני קוראת לו "סיפור חיים פרטי", אני מספרת
על כל מיני זיכרונות שהיו לי מהילדות"
"לעבודות היד ולאומנות שלי יש
מקום וחשיבות עליונה בחיי, וכך זה היה תמיד, גם כשהייתי ילדה.
אחד הקונפליקטים הכי גדולים שלי
הוא העיסוק בעצמי, מצד אחד אני רוצה שיכירו שידעו ויעריכו כמה אני מוצלחת וטובה
ומוכשרת ומן הצד השני אני רוצה לשמור לעצמי,
ומתביישת מהחשיפה הגדולה. הצגת
האומנות היא חשיפה , כל ציור שלי הוא השתקפות של משהו מתוכי, הוא קשור אליי ואל נבכי נפשי ולכן הקונפליקט הזה בין האגו לבין
הפחד מההחשפות. בהתייחס לתמה אני חושבת
שהקונפליקט הזה קיים אצל כל אמן ויוצר."
"כשהייתי בכיתה ח' , בחר בי המורה לספורט לייצג את
ביה"ס בתחרות ריצה.
תחילה, סירבתי להשתתף בתחרות מאחר ופחדתי שלא אעמוד
בציפיותיו ואגיע לקו הסיום בין האחרונים. לא האמנתי שאוכל לסיים את הריצה מבלי
להגיע למקום האחרון וחשבתי לעצמי, שעדיף לי לא להשתתף בתחרות. כך מעמדי הנוכחי כתלמידה טובה בספורט לא
יעורער.
לכן, דיברתי עם המורה שלי וניסיתי לאתר את כל התירוצים
שהיו קיימים במוחי , והכל כדי לא להשתתף בתחרות. אולם, כל תרוץ ו"בעיה"
שהבאתי בפניו "נפתרו" על ידו בקלות וכל מאמציי עלו בתוהו. למרות חוסר
הצלחתי , הייתה בי עדיין תקווה שמשהו יקרה ובסופו של דבר לא אצטרך להשתתף בתחרות
הריצה. אולם, הימים חלפו, השעות עברו ודבר לא קרה. הגיע היום הגדול ושום נס לא ארע לי.
באותו הבוקר, התעוררתי מוקדם והלכתי למקום בו הייתה
אמורה להיפתח תחרות הספורט. הדרך לשם לא הייתה ארוכה כל-כך, אך עבורי היא נמשכה
לנצח. חשתי פיק ברכיים וחששתי מאד לאכזב את ביה"ס ואת המורה שלי לספורט.
כשהגעתי למקום, ראיתי את המורה שלי מחכה לי. הוא עודד אותי וניסה להפיג ממני את
הלחץ. כשהתחרות החלה, אזרתי את כל כוחותיי ויכולותיי ורצתי כפי שלא רצתי מעולם.
הרגשתי שכל המבטים נעוצים בי וחשתי חובה, בייחוד לעצמי, לתת את המיטב ולהצליח.
הגעתי שנייה לקו הסיום, מתוך 20 תלמידים שהתחרו. לא
האמנתי שאעשה זאת וכשהצלחתי , הבנתי שאל לי לזלזל ביכולותיי וכי עליי להאמין
בעצמי. הסיפוק מההצלחה היה עצום. עבורי הייתה זו חוויה חיובית מאד כיוון שההצלחה
נתנה לי מוטיבציה ורצון להמשיך ולהצליח בכל תחום שרק ארצה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה