זיהוי
"האני הכותב" כלומר הקול האישי הוא עניין מרכזי בתהליך כתיבת סיפור
חיים.
לכותבים
פחות מנוסים לא קל לחוש את הקול הזה בתחילת דרכם. כך הדבר גם לגבי
אנשים
שמספרים את סיפורם לאדם שהתמקצעותו ככותב עושה אותו לכותב סיפורי
חיים.
במהלך העבודה יחד מזהים המספר והכותב את הקול האישי ובהדרגה נותנים
לו
יותר מקום בין הפרטים והארועים המסופרים בסיפור החיים. המספר והכותב
נעשים
שותפים רק אם זיהו כיצד יצרו דרכים במתן משוב ובקבלת משוב.
בין
האמצעים להפקת סיפורי חיים נמצאים: ריאיון, הקשבה, דיבוב, משוב ויכולת
לתקשורת
בין המספר לכותב. הם שמאפשרים את כל אלו.
בדרך
כלל נמצא הז'אנר הספרותי הקרוי "סיפור חיים" בין ביוגרפיה לאוטוביוגרפיה
אך
שימוש בכלים לניתוח סיפורי חיים ולהבנתם מראה כי לכל סיפור חיים אופי אישי
כפי
שיש לכותבו. סיפור חיים יכול להיות תהליך תרפויטי או דרך לטיפול משפחתי לא
פחות
מיכולתו להיות ביוגרפי.
בשונה
מאוטוביוגרפיה המבנה הסיפורי של סיפור החיים כולל אמצעים אמנותיים
הדרושים
לעשותו מעניין לקריאה. כגון: אמצעי אפיון של דמויות, שילוב מסמכים
וארכיונים
בכתיבת סיפור חיים. שיחות דמיוניות עם כותבי ביוגרפיות וסיפורי חיים.
שילוב
אמצעים ויזואליים לפי התוכן של סיפורי החיים.
כשהסיפור
מעניין לכתיבה הוא נעשה בין השאר מעניין לקריאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה