המורים החיים בלבנו-המשך מתוך קטע של מאיר שלו

הייתי אז כבן עשר שנים, גרתי בנהלל, ועמדה לפניי בעיה קשה: הגעתי לשלב שבו לא רק אני, אלא גם אחרים כבר הבחינו בצורך שלי במשקפיים. האמת היא שמיום שעמדתי על דעתי, ידעתי שהראייה שלי אינה חדה. תחילה חשבתי שהעולם נברא מטושטש. אחר כך החלטתי שזו הראייה הטבעית של בני המין האנושי: כשם שהכלבים הם עיוורי צבעים, כך בני האדם אינם חדי ראייה. אבל אט-אט חדרה למוחי ההכרה הלא נמנעת, שחבריי מיטיבים לראות ממני. הקדשתי את רוב זמני וכוחי להסתרת העובדה הזאת מהם, ממוריי ומבני משפחתי, אלא שקוצר הראייה שלי הלך והחמיר וחרדתי הלכה וגברה. בימים ההם, שלהי שנות החמישים, משקפיים היו בושה גדולה. מי שהרכיב אותם כונה בכינויי גנאי מעליבים מאין כמוהם: "קסוקר", "אבו-ארבע", ובהתיישבות העובדת "אינטליגנט", ואפילו "טיליגנט". בכלל, נהלל הייתה גן עדן לעיוורים ולפיסחים. מייסדיה, אנשי הגשמה וחזון, הסתכלו קדימה באומץ ובפוקוס. אשר לנו, נכדיהם, הבה אנסח זאת כך: חלוצי העלייה השנייה, שהקימו את נהלל, לא שבו לארץ אבותינו כדי להוליד בה צאצאים ממושקפים. כאלה היו להם די והותר בגולה. הם רצו דור חדש, של איכרים גבוהים, שזופים, רחבי כתפיים, עזי לב וחדי עיניים. כיוון שהחריצות שלי לא הייתה מרשימה במיוחד, וגם בתחום החוסן והגובה לא הצטיינתי, הבנתי שהמשקפיים יהיו המסמר האחרון בארון המתים שלי, שלא לדבר על הבושה שאמיט על המשפחה. לא היה לי ספק, שאם אופיע במשקפיים על חוטמי, הדודים שלי ימכרו אותי לסוחר הבקר, וסבא שלי יארוז את המזוודה הישנה שלו, יודיע שהציונות נכשלה ויחזור באונייה הראשונה לאודסה. בגלל כל הסיבות האלה, עשיתי מאמצים גדולים להסתיר את קוצר הראייה שלי. בין היתר התמכרתי לקריאת ספרים. את העולם האמיתי קשה לקרב אל העיניים, אבל את העולמות הספרותיים, אלה המודפסים על נייר - אפשר. אגב, כאשר אולצתי בסופו של דבר ללכת לרופא העיניים, התברר שאני זקוק למשקפיים של שתיים וחצי דיופטריות. בדרך כלל ילדים קצרי ראייה מתחילים את הקריירה עם עדשות של חצי או שלושה-רגעים. כלומר - ברוב שנות ילדותי התהלכתי בעולם הולך ונעלם, ובירכתי בשלום לא רק בני אדם אלא גם שיחים מופתעים. לבד מהשיחים, חשד בי גם המורה שלי, אותו יעקב מאסטרו. כמה וכמה פעמים קרא לי לשיחה ואמר, שלדעתו אינני רואה , את מה שכתוב על הלוח. אבל נראה שההכחשות שלי היו מבוהלות כל כך, עד שהחליט לא ללחוץ עליי יותר מדי. עד שיום אחד הוא כתב על הלוח מבחן בחשבון, ואני זוכר היטב את ההערה שהתלוותה אל הציון הנמוך שקיבלתי: "התשובות חלקן נכונות. השאלות אינן נכונות". הוא הורה לי להישאר בכיתה אחרי הלימודים, כתב כמה מילים וספרות על הלוח, והוכיח לי - לבן על גבי שחור, בחיבה ובתקיפות - שאני קצר רואי. כבר באותו ערב הוא דפק על דלת ביתנו, אמר שלום מנומס ונכנס. חשתי את הקירות נסגרים עליי. בדרך כלל הייתה לי ילדות נעימה בהחלט. אבל שני ימים זכורים לי כימים של מצוקה אמיתית. האחד הוא יום עקירתנו מנהלל לירושלים, והשני הוא היום ההוא, ייקחהו אופל, שאני מתארו עכשיו. יעקב מאסטרו היה איש עדין ונמוך קומה. אני חושב שרחש לי סימפתיה מסוימת, משום שגם הוא לא התאים לדרישות ולתדמיות של הכפר. הוא לא ייבש ביצות ולא נלחם בפלמ"ח, ונוסף לכל הצרות היה ספרדי ועלה ארצה אחרי השואה, דומני שמיוגולסוויה. נהלל, מיהלומי הכתר של החזון הציוני, הייתה קצרת רוח כלפי אנשים כמוהו. גם העובדה שהביא עמו לארץ קבוצה של יתומים קטנים, שאסף אחרי מלחמת העולם השנייה והצילם, לא הועילה לשיפור מעמדו. הוא ניגש ישר לעניין, ואמא שלי, שהייתה נהללית בעלת גאווה והכרה, הודיעה לו מיד שהוא טועה. יעקב נבוך, התכווץ בכיסאו, אבל התעקש: הילד זקוק למשקפיים. אמא שלי הסמיקה. היה לה סומק מיוחד של כעס, שנבע משורש הצוואר, עלה וגאה עד שהציף את המצח. היא קמה, הלכה לחדר הסמוך, ונשארה שם לאות בוז ומחאה. אבא שלי, לעומתה, התקשה להסתיר את שמחתו. הוא היה עירוני עם עור לבן, ידיים שמאליות, דעות ימניות, ומה שהכי חשוב - ממושקף בעצמו. העובדה שהצליח לפגוע בגנטיקה המושלמת של מושב העובדים הראשון בכלל ושל המשפחה הסוציאליסטית של אמא שלי בפרט - גרמה לו נחת עצומה. למחרת נסענו לעפולה, אל רופא העיניים. את החוויה של התאמת העדשות ושל התחדדותו הפתאומית, התובענית, של העולם, חוויה שלא נעמה לי כלל וכלל, תיארתי שנים רבות אחר כך בספר "עשו". כך או כך, ביום שקיבלתי את המשקפיים, שמתי אותם בכיסי, הלכתי לביתו של יעקב מאסטרו, פתחתי את הפשפש הקטן של החצר, והוא עמד שם, מטפל בפרחים שלו, לוע-הארי, אם זיכרוני אינו מטעה אותי. אמרתי לו: "יעקב" - בנהלל קראו למורים בשמות פרטיים - "יעקב, בעוד חודש תסתיים שנת הלימודים, ובשנה הבאה אני חוזר לירושלים". וביקשתי ממנו שירשה לי לא להרכיב את המשקפיים עד תום השנה. הבטחתי לו שלירושלים כבר אגיע במשקפיים. למחרת בבוקר הוא נכנס לכיתה והודיע שהחליט להחליף את מקומות הישיבה של כולנו, "כי אתם מפטפטים יותר מדי". כך הוסוותה מטרתו האמיתית - להעביר אותי לראש הטור האמצעי, שאהיה קרוב יותר ללוח ואוכל לקרוא את הכתוב. חודש ימים אחר כך עקרנו לירושלים. ישבתי בירכתי המשאית הקטנה שהעבירה את חפצינו, וכשהכפר נעלם מעיניי (כלומר, אחרי עשרים מטר), הוצאתי את המשקפיים החדשים מכיסי, הנחתי אותם על חוטמי, ושם הם עד היום. בחשבון אני מתקשה גם עכשיו, אבל במורה טוב ונדיב אני מסוגל להבחין עד היום, וגם בלי משקפיים. מתוך סוד אחיזת העיניים, עם עובד, 1999.

משמעות הזיכרון בחיים-מתוך המורים החיים בלבנו

הקטע נבחר לצורך הבלוג כדי להעלות את תפקידו של הזיכרון בחיינו וביחסינו עם אנשים שונים. סיפור חיים הוא דרך להחיות זיכרון המורים החיים בלבנו מאיר שלו אחרי שקיבל את פרס נובל לספרות, כתב הסופר אלבר קאמי ,מכתב למורה שלו בבית הספר היסודי. הוא הודה לו במילים היפות הבאות: כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת, שהושטת לילד הקטן שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת - לא היה קורה דבר מכל אלה [...] מאמציך, עבודתך, הנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים. גמולו של המורה מתחלק כאן לשניים. החלק האחד הוא הכרת הטובה, והחלק האחר, היפה והעמוק ממנו, הוא הזיכרון. קאמי אינו אומר למורו: "אני זוכר אותך", אלא: "מעשיך עודם חיים בלבי". כך הוא מכוון למהותו המדויקת והמרגשת יותר של הזיכרון - ההשארה בחיים. גם בספר "הלב" יש קטע נוגע ללב, העוסק בזכירתה של מורה. המורה הקטנה, שעתידה למות במשך שנת הלימודים, מבקרת בביתו של הילד המספר, אנריקו. כשהיא נפרדת ממנו, היא אומרת: "שלא תשכח אותי, אנריקו, שלא תשכח אותי...". ואנריקו, לפי מיטב הסגנון והרוח של "הלב", אומר: מורתי הטובה, לעולם, לעולם לא אשכח אותך. גם כאשר אהיה מבוגר, אזכור אותך ואבוא לבקרך, לראות אותך בקרב תלמידייך. ובכל פעם שאעבור ליד בית ספר כלשהו, אדמה לשמוע את קולך ואחשוב שוב על אותן שנתיים שלמדתי אצלך [...] לעולם לא אשכח אותך, מורתי. אני מציע לכל הקוראים לעשות מאמץ קטן, לקלף מעל הטקסט את המעטה החינוכי הדביק שלו, ולהודות, שאנריקו צודק. בחשבון הארוך, הזיכרון הוא הכרת הטובה היפה ביותר שאדם יכול להעניק לזולתו, ועל אחת כמה וכמה למורו. כי עצם מעשיו של המורה נועדו להיחרת בזיכרון, וודאי שגם הוא עצמו. גם נחום גוטמן, שהעיד על עצמו לא אחת, שלא היה תלמיד טוב ולא אהב את הלימודים, מדבר על זכירתם של המורים: המורים לעולם הם כגון אלה: מהם מגוחכים בעינינו, מהם אינם אהובים עלינו, אך לאחר שנים, משאנו נזכרים בהם, ואי אפשר שלא להיזכר בהם, רואים אנו אותם באורם הנכון, ולבנו שופע אליהם תודה ואהבה. יכול להיות שבדורות הנוכחיים של מורים ותלמידים, הדברים מאבדים מעט מכוחם. אבל גם היום, כשאני שומע מילדיי סיפורים על מורה זה או אחר, אני יודע את מי הם יזכרו באהבה, את מי בכעס, ואת מי הם ישכחו במהרה. אני מכיר את הדבר מכיוון אישי נוסף. שני הוריי היו מורים בירושלים, ואין שבוע שלא ניגש אליי אדם זה או אחר ברחוב, ואומר לי: הייתי תלמיד של אבא שלך, או של אמא שלך. ואני רואה אז בפניהם את כוחו של הזיכרון, את הגעגועים למורים שאינם נשכחים, את הרושם הגדול, שנחרת לפני שנים ושוב אינו מתפוגג. ואכן, יש לפעמים מין מורה כזה, והוא חוצה את חיינו כמו כוכב שביט. גם לי היה מורה כזה, שנהג בי בחוכמה ובאהבה ובאצילות נפש, והשכיל לראות לא רק כיתה, אלא גם כל תלמיד בפני עצמו. כמו במלותיו היפות של אלבר קאמי - הוא הושיט יד חמה לילד הקטן שהייתי. שמו היה יעקב מאסטרו, וכיוון שכבר נפטר לפני כמה שנים, אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לזוכרו ולהזכירו. המשך יבוא

הורות וסיפורי חיים

המשמעות של תפקוד הורי לקוי ולא מותאם היא רחבה ושונה מאדם לאדם. בדברים שיובאו בהמשך הכוונה בין השאר למשפחות מתפקדות ונורמטיביות מעל לממוצע. לא פעם ניתן להבין מחוויות אישיות קשיי הבנה של הורים ביחס לילדים רגישים במיוחד. חוויות אלו עולות בתהליכי כתיבה של סיפור אישי, זכרונות מארועים שנשכחו בילדות מבהירים להורים רבים את המקורות לדרך תפקודם וערכיהם כהורים. מתוך סדר הורות ישראלית מאמר של רינה סוצקובר-כהן,מנהלת המחלקה להורים משפחה וקהילה "מחקרים פסיכולוגיים וחינוכיים על ילדים מדגישים באופן חד משמעי את חשיבותה ומרכזיותה של ההורות ומשאביה להתפתחותו התקינה הגופנית והנפשית של הילד והמתבגר (ברגמן, כהן 1994; ויניקוט 1995; הנדריקס, האנט 1998). מחקרים נוספים בתחומי הסוציולוגיה והפסיכולוגיה של האדם הבוגר מגלים את משמעותה העמוקה של ההורות בחייו של הבוגר-ההורה ואת היותה ציר מרכזי במבנה החברתי של חברות ותרבויות רבות. (בר יוסף 1996) סוגיות חברתיות-חינוכיות קשות המתגברות כיום, כגון אלימות, התמכרויות, חרדה, דיכאון ותת-משיגות של ילדים ומתבגרים ובהמשך אף של בוגרים, מוסברות היום, לפחות בחלקן, כמושפעות מתפקוד הורי לקוי ולא מותאם."

בין כתיבת ביוגרפיה לסיפור חיים

כתיבת סיפורי חיים על ידי אנשים מפורסמים, בעלי סיפור חיים מיוחד או יכולת סיפורית טובה מוכרת בספרות כז'אנר הקרוי אוטוביוגרפיה. כתיבת סיפורי חיים היא ז'אנר חדש יחסית הנכתב לצרכים שונים כמו: שילוב מסע החיים האישי והמבט ההיסטורי והעברתו לדור הבא, הבנה וארגון של האני המקצועי, התארגנות מחודשת לאחר שינויים משפחתיים והבנת ההשלכות של שינויים סביבתיים על מצבו של היחיד. כאשר סיפור החיים נכתב על ידי אנשים מקצועיים בתחום מגלה המרואיין יותר ויותר סיפורים מעניינים בסיפור חייו שלא היה מודע להיותם מעניינים.

חדש בספרייה- כתיבת סיפורי חיים בהנחיית סמדר נבו האם חשבת פעם מה ידוע לך על עברם של הוריך וסביך? האם רצית לספר לדור הבא יותר משסיפרו לך? האם תהית למה אנחנו נמשכים לסיפורים ואוהבים לספר? התהליך הקוגניטיבי והרגשי בכתיבת סיפור חיים כתיבת סיפור החיים מסייעת לנו לארגן מחדש את תפיסותינו ועולמנו. אנשים המתעניינים בסיפורי תרבות ובסיפורם האישי נוטים לזכור חלק מהסיפורים שספגו מסביבתם או ארועים שקשורים בהם עצמם ובדרך הסתכלותם על הסביבה. במהלך ההיזכרות והכתיבה בורר כל כותב את החומרים שהוא מספר על עצמו לעצמו, למשפחתו ולקרובים אליו, דרך הזכרות בארועים בחיינו וסיפורם מחדש. במהלך כתיבת סיפור החיים, אנו מפענחים את המסרים והמשמעויות התרבותיות שעיצבו את אישיותנו. מבנה המפגשים כל מפגש יכלול האזנה לקטעים מהספרות האוטוביוגרפית, כתיבה של המשתתפים ומשוב של המנחה או אנשים אחרים בקבוצה בדרכים שיתאימו לכותבים.

אני מאמינה שכתיבת סיפור חיים היא דיאלוג בין המספר לכותב

האמצעים המסייעים לכתיבת סיפור חיים או חלקו אמצעי ההדרכה לפיתוח הכתיבה הם: ראיונות, המשכיות של משפטי פתיחה על בסיס אסוצייטיבי או מתוך עיבוד של חוויות אישיות, התבוננות בדמויות מכוננות ידועות ופרטיות וכתיבה עליהן בעזרת דוגמאות כתובות ושיחות. כמו כן תתפתח הכתיבה באמצעות שאלות על קטעים שכבר נכתבו ותגובות חדשות למידע מוכר מתוך מחשבה שנייה. הקטעים שייכתבו יוכלו לשמש בסיס ליצירת רצף סיפורי השייך לפרק זמן מסוים בחיי המספר או לכלל חייו. במקרה שהכותרת אינה מובנת-המספר הוא האדם שסיפור החיים שלו ייכתב באמצעים השונים המתוארים כאן הכותב הוא איש המקצוע המביא את המדובר והנאמר לידי רצף סיפורי

נושא מרכזי בכתיבת סיפור חיים

אנשים רבים משוכנעים כי חייהם אינם ראויים לספר או לכתיבת סיפור חיים. הצורך לספר אינו מצוי בהם ולכן קשה להביאם לשקול אפשרות זו. אלא שפעמים רבות יש צורך משפחתי בקיומו של ספר שהאדם הקרוב לגיל פרישה או נמצא אחרי פרישה עומד במרכזו. למצבים כאלו ברצוני להציע הבט כלל חברתי על כתיבה נושאי הכתיבה יכולים להיות מוגדרים מראש על פי העניין האישי של כל כותב/ת, נושאים המוכרים כמטרות כתיבה ידועות מראש הם: אמהות ושילובה בהתפתחות מקצועית. הגדרת המוטיבציה לבחירה בתחום מקצועי, התרוקנות הקן המשפחתי, פרישה לגמלאות, כתיבה הסטורית, כתיבה יישובית-הסטורית למטרות תיעוד קבוצתי. ועוד נתיב הכתיבה יכול לסייע לאדם להתחיל ולבחון אם יש לו רצון לספר, בין אם בחרו הכותב/ת בהגדרה מחדש של ייעודם המקצועי או בשאלות של שייכות קהילתית ובין אם העדיפו לראות את סיפורם כסיפור היסטורי המיועד לדורות הבאים. לחומרים אותנטיים המתאימים להווה אין תחליף וכאלו יש לכל אדם. מטרת הסיפור תוגדר על בסיס המשותף לחומרים השונים שיעלו מן הקטעים הקצרים ומתוך בחירות המספר/ת.

כתיבת העבר להעצמת העתיד

סיפור סיפורים נחשב צורך בסיסי של האדם. הסיפור מעצם מהותו הוא אמצעי להעברת מסרים, לתקשורת ולביטוי עצמי ומשמש את המין האנושי כצורת יסוד ליצירת משמעות. מטבעו של סיפור החיים שהוא פותח בפני כותבו שכבות ושלבים בעברו שאין לו קשר רצוף עם קיומם ומאפשר הבנה של מוטיבציות, בחירות והחלטות העולות מן הסיפור. עולמם הפנימי של מבוגרים ונסיונות חייהם הקודמים כילדים, כאנשים צעירים –במרחבים מגוונים ובהקשרים תרבותיים שונים יכולים לשמש הן להיזכרות מעניינת בפרקים חשובים מחייהם, הן לניתוח ותובנה מעמיקה של החלטות שעשו בחייהם, או לזהות קונפליקטים בהווה. כמו כן הוא משמש כדרך לארגן את העבר וההווה לתמונה אחת. זאת בין אם הדברים מסתכמים כסיפור בעל רצף אחיד או כקטעים המהווים בסיס ליצירת סיפור חיים.

יחסי השטן והקדושים

'תמימים שכאלה', חשב השטן, והסכים, נלהב להיפטר מהם ולרשת את הקבר על כל מבקריו. אך הקדושים כלל לא היו תמימים כפי שחשב; למעשה היה להם יתרון ניכר עליו, הם הכירו אותו היטב, למדו את כל חולשותיו בתוך עצמם וידעו בדיוק למה הוא מסוגל ולמה לא. הדבר היחידי שהשטן מעולם לא היה יכול לעשות הוא לשאול שאלה אמיתית. ובאמת, ככל שהתאמץ, הדבר הקרוב ביותר לשאלה שיכול היה להעלות על דעתו היה ספק. הוא גם היה כה אנוכי עד שברור היה להם שהתשובה לכל שאלה שישאל תהיה הוא עצמו. כל כך התאמץ עד שכמעט נחנק במעמקים הדחוסים של מוחו האפל. לבסוף בהכירו בכך שהוא חזק הרבה יותר במתן תשובות מאשר בהצגת שאלות, דרש לשמוע את השאלה שלהם. "מה עושה את כל הדברים לנראים, בעוד הוא עצמו בלתי נראה; אין סופי, אך יכול להסתנן מבעד לסדק הזעיר ביותר, וטיפה אחת ממנו ממלאת את העולם כולו?" והנה, אם יש דבר שהשטן שונא יותר משאלה הרי זה פרדוקס. לא הייתה לו כל דרך להתאים במוחו שני הפכים באותו זמן. מעולם לא יכול היה לראות את התמונה כולה והוא מצא שמענג הרבה יותר לדבוק בצד אחד של העניין (הצד השלילי). לפתע, בזוכרו שיש לו אי אלו עסקים דחופים שם למטה, נעלם. כאשר התפזר העשן ישבו שלושת הקדושים בדממה כדי ליהנות מן הזריחה. חיוכיהם הקורנים התמזגו באור השחר ומילאו את הארץ בזוהר רוטט. מאז ועד היום בורך קברם של הקדושים באיכות מיוחדת של אור, אור המסתנן מבעד לסדקים הזעירים ביותר באפילה שמסביב ומגלה את השרוי בחשכה. זה רק אגל קט של אור במקום קטנטן, אך הוא יכול להאיר את העולם כולו.

הימור עם השטן

באותו לילה הזמינו שוב את השטן לארוחת ערב - הלא יכלו לערוך כרה אמיתית משיירי הפיקניק שנותרו פזורים סביב הקבר. השטן לא נזקק לשידולים. למעשה, עכשיו שגילה את שלושת הקדושים הזקנים, ממילא התכוון לשהות אצלם ולשמוח לאידם לעתים תכופות ככל האפשר. הוא כבר חידד את לשונו בכוונה לספר להם כמה קטעי חדשות מזוויעות במיוחד כאשר השלושה עצרו אותו עם הצעה מפתיעה: "האם היית רוצה להמר?" השטן הוא כמובן זה שהמציא את ההימור, אף על פי שהחשיב אותו לאחד מהישגיו הפחותים, והיה גאה - גאווה הייתה אחד מהישגיו העיקריים - בכך שהם מבקשים לשחק את משחקו שלו. מה שקסם לו יותר מכל היה הביטחון שהוא יהיה המנצח, שכן לאיש מהם לא היה ניסיון רב בהימורים וקרוב לודאי שלא ידעו כלל את מלאכת הרמייה. הוא היה מוטרד קמעא מן העובדה שככל הזכור לו כל אחד מהם כבר ניצח אותו בעבר, אך דבר זה רק הגביר את תשוקתו לנצחם והפך את הצעתם למושכת עוד יותר. וזה היה ההימור: 'השטן לא יוכל להציג להם שאלה שאין ביכולתם להשיב עליה, אף לא יוכל להשיב לשאלה שהם יציגו לו'. אם ינצח ינטשו את קברם. אם יפסיד יצטרך הוא להסיר את השפעתו מהאזור (זה אולי נראה כעונש של מה בכך, אך הקדושים ידעו שהבורא לא ירשה לעולם התערבות רבה יותר במאזן הכוחות עלי אדמות; בעצם הוא חשב את השטן למועיל למדי במקרים מסוימים).

מה מלמד מאלי

חלק מהקונים באים ללמוד עם מאלי. מה הוא מלמד אותם לא נאמר. יאסווי הוא אחד התלמידים. הוא מספר סיפור חדש שכולל כבר את סיפורו של מאלי והתייחסותם של קוני הספר למפעלו. יסאווי מוסיף משפט שנרשם על כריכת הספר, לא בתוכו. לא נאמר לנו שהעמודים בספר היו ריקים. המשפט שמאלי רשם על הכריכה זו כבר הבנה שלו שרומזת לקורא לא להתרשם מהכתוב, אלא לחפש משהו יותר בסיסי ומהותי החבוי בסיפור, לא בתוכן ובתולדות הספר. האחרון בשרשרת הוא אידריס שאה עצמו המספר לנו כי הספר של יאסווי עבר מדור לדור שבע מאות שנים ומציין שיסאווי היה מגדולי המורים. זו התרומה שלו לסיפור. אידריס שאה כתב בקיצור רב את הסיפור, והכניס אותו לספר ריק. הוא מספר סיפור חדש. הוא מלמד את ההבנה שלו ומלביש אותה בצורה של ספר ריק. כאן מתחילה עבודתו של הקורא. אולי היה מי שקרא את הספר ובא לעבוד עם אידריס שאה, ואולי יהיה גם מי שיגלה בהערות הצנועות שלי מקור השראה להבנה חדשה, דבר שאני מאחל לו בכל לבי.

השטן בספר הספר

רברבן כתמיד, גלגל השטן את השיחה למעללי המלחמה וההרס שלו, ובאמת היו אלה זמנים של אלימות. כזה היה תמיד המעטה החיצוני של החיים באזור, ולמעשה כל אחד משלושת הקדושים יכול היה לזכור את איום הכליה האפל שריחף באוויר במהלך חייו. אך לשטן הייתה הפעם טענה ניצחת; הוא בחש בקדרה והצליח לגרום לאותם אנשים אשר דיברו ופעלו בשם הדת להפוך לשליחי ההרס הטובים ביותר שלו. הללו התנצחו זה עם זה בקולי קולות, משלחים את חסידיהם לאחוז זה בגרונו של זה. הקדושים נאלצו להודות שכל זה נראה רע. את שארית היום הקדישו הזקנים למחשבה כיצד לפזר מעט את האפילה. לא היו להם יומרות כלשהן להציל את האנושות או למנוע מלחמות. הם היו נבונים דיים ושהו במקום די זמן כדי לדעת ששלום רודף מלחמה ומלחמה רודפת שלום. חוץ מזה רוב האנשים כיום שמים את מבטחם במנהיגים ארציים ובמאורעות חיצוניים, תחומים שלקדושים הייתה בהם השפעה מועטה. השלום שיכלו להביא היה בעל טבע שונה, מעין אור המניס את החשיכה הפנימית ואין זה משנה מה גועש בחוץ. היה ברור למדי שלא ניתן לעשות דבר בקנה מידה נרחב. זו לא הייתה דרך פעולתם, ובכל מקרה, הם לא יכלו להרחיק לכת כיוון שרוחותיהם השתייכו לקברם. יהיה עליהם להסתפק בפעולה מקומית. הם שקלו את האפשרויות. מאז ומתמיד ניסו להשפיע במידת מה על המבקרים שפקדו את הקבר ביוצרם בו אווירה של קדושה שקטה. לעתים אפילו סיפקו נס לאלה שנזקקו באמת לאות. אך רוב המבקרים זרמו פנימה והחוצה כמו אסוציאציות מקריות ללא רגע של שקט לקלוט את החסד שיכלו הקדושים להעניק. הם הרהרו ברעיון לצרף יחדיו את כוחם כדי לחולל נס מרשים במיוחד, אבל עד מהרה הבינו שהדבר רק יעורר זרם חדש של דורשי נסים חמדנים, והם לא יכלו לשאת את המחשבה על מהומה ורעש נוספים ולו גם למטרה טובה. לא, עליהם לפעול בדרכים מעודנות יותר.

קבר הקדושים

סיפורים על מקומות קדושים – סיפורי מקום כפי שנהוג לכנות אותם – מתמקדים לעתים קרובות באספקטים חיצוניים הקשורים בהם כמו סיפורים המתארים כיצד ענש קדוש זה או אחר את מי שזלזל בקדושת קברו. הסיפור שלפנינו נוגע במהות נסתרת ועדינה יותר של מקומות קדושים. אומנם לא מדובר בסיפור עם במשמעותה הצרה של המלה, סיפור שנמסר מדור לדור ועבר את מבחן הדורות, אך סבורני שהוא תואם ברוחו את האתר וראוי לבוא בשעריו. קראו ושפטו בעצמכם. הסיפור נכתב על ידי קרול רינג. האיכות המיוחדת של האור במזרח התיכון היא זו שעשתה אותו לערש הולדתן של דתות רבות. אור בהיר כל כך המעורר אנשים לנוכחותה של הרוח, כך שמעתי. אך הצבאות באים בעקבות הדת כשם שהלילה עוקב אחרי היום, והארץ הפכה רוויה בדם כמו באור. יתכן וזהו כוח המשיכה הקיים בין הפכים. דבר אחד וודאי: ארץ זו הוציאה מקרבה מספר לא קטן של אנשים קדושים ורב מספרם של הקברים הקדושים הזרועים בה. קשה לשחזר מי נקבר איפה בעוד גדודי צבא פושטים ללא הרף על הארץ ומוחים את העדויות ובייחוד מפני שאנשים קדושים נוטים להיות מפשוטי העם ומעל לכל - עניים, ואינם נעשים מפורסמים אלא לאחר דורות, אך המסורת שבעל פה היא בת-קיימא וכך גם הקברים עצמם. עץ עתיק בצדם מציין אותם כמקום קדוש שאפילו אנשי צבא מכבדים אותו. לכן גם אם זהותו המדויקת של מי שעפרו נטמן בקבר שנויה במחלוקת, אין ספק שהמקום עצמו קדוש. יתכן שמקום זה היה קדוש תמיד, זמן רב לפני שמישהו נקבר בו. אבו קאסם. בדווי זקן, אשר במשך חייו הארוכים ראה שלוש דתות מושלות בארץ, גילה לי שכל אחת מהן טוענת שקדושים שלה טמונים בקברים אלה, כך שבאותו קבר עצמו נטמנו למעשה שרידיהם של שלושה קדושים בני דתות שונות. אולי שייך הקבר לשלושתם ולפנות ערב, לאחר שמסתלק אחרון המבקרים, יושבות יחדיו רוחותיהם של שלושת הקדושים ליהנות מצלו של העץ הקדוש הפורש צמרתו מעליהן. בודאי מחבבים הם איש את חברת רעהו שעה שדנים הם בתורות שהטיפו להן ובחולשותיהם של האנשים שאותם ניסו להגביה. סביר יותר להניח שהם דנים ביבולי הזיתים שלהם ובמחירי הכבשים. אני יכולה ממש לראות אותם יושבים שם בשלווה, שלושה זקנים שחיו חיים פשוטים והחכימו איש איש בזמנו. יום אחד בעת שישבו שלושתם יחדיו, מי עבר שם אם לא השטן בכבודו ובעצמו (דתות אומנם מתחלפות, אך השטן מצליח להישאר נאמן לעצמו ולעצמו בלבד). שלושת הקדושים, שכל אחד מהם כבר הביס את יצר הרע בחייו, נרתעו מעט בראותם את השטן בריא ושלם, אך עד מהרה שבו לעשתונותיהם ואזרו עוז להזמין אותו להסב עמם. הלא מידת הכנסת אורחים הייתה מאז ומתמיד קו אופייני אצל קדושים במזרח התיכון.

מי יכול לכתוב את סיפור חייו?!

התחום שנקרא "כתיבה" משמעו העלאת מחשבות על נייר או מחשב, כתיבת סיפורי חיים הוא נושא המובן בדרך כלל כהעברת רצף היסטורי שלם. סיפורי חיים נכתבים על ידי אנשים מבוגרים שעשו משהו בחייהם, שיש להם על מה להתגאות והרבה לספר. הטעות הרווחת הזו גורמת לאנשים רבים להימנע מכתיבה באשר היא. במסגרת המושג כתיבת סיפורי חיים יכול אדם להתייחס לפרק כלשהו מארועים שעבר, כל גיל יכול לעניין. הסיפור מוטב שיעניין את המספר עצמו, רק אז תהיה לו סיבה לעניין את קוראיו.

פרשנות לספר הספר

התלמידים אומרים לדרוויש השני שפגשו בקרוואן-סראי שהמלומדים הם חסרי עומק, אך הוא אומר להם שהבנה שלהם לקויה. הבנה והתעמקות הם שני צדדים משלימים. (וראה את דבריו של פ.ד. אוספנסקי בספרו "בחיפוש אחר המופלא") המשפט שאומר להם הדרוויש "הספר לימד משהו דרך התקרית עצמה" הוא משפט מפתח חשוב. הוא מסביר להם שמדובר באינטראקציה בין מה שקורה בחוץ לבין המאמץ הפנימי להבין. זוהי אחת המשמעויות של ההבחנה בין המיכל לתכולתו. המיכל חשוב לא פחות מן התכולה. בסיפור סיפורים יוצק המספר תמיד תוכן חדש במיכל ישן. הוא לעולם אינו מבלבל בין הצורה לתוכן הפנימי ולכן יש לו את היכולת לשנות את המיכל ולהעביר את התכולה האמיתית, תכולה שאיננה סטטית כי אם דינמית, תכולה שמקבלת את משמעותה מעצם האינטראקציה עם קהל השומעים. התלמידים אינם מבינים את הסבריו של הדרוויש, אבל שומע מקרי בקרוואן-סראי שומר את הדברים. דווקא כאן נקטעת המסירה דרך תלמידים. זוהי אמירה עמוקה על המשמעות של "להיות תלמיד" כבר קודם רמז לנו המספר על הלהיטות שלהם לקרוא את הכתוב בספר במקום להתאמץ להבין, רמז לנו על הגאווה שלהם הרואה בחכמים נחותים ומוגבלים (ושל החכמים הרואים בתלמידים רמאים ומוליכי שולל) נחוצה ראייה שאין בה התנשאות, אלא נכונות ללמוד מכל תקרית. השומע המקרי הוא אותו שומע אידיאלי החף מכל התנשאות. עכשיו, בל נשכח שכל זאת סופר לדרוויש הראשון כמשל. שליח האל לא טען שאותו שומע מקרי הוא זה שאחראי להעברת המסר הלאה. השומע המקרי סיים את תפקידו. הוא לא תלמיד. הוא מקרה שאפשר ללמוד ממנו. ואכן המפגש עם שליח האל הוא מקרה שהדרוויש הראשון לומד ממנו.

המיכל ותכולתו – הרהורים על ספרו של אידריס שאה, "ספר הספר"

ספר קטן זה מהווה עבורי מקור השראה כבר שנים רבות. בכל פעם שאני מעיין בו אני מוצא בו רעיונות חדשים. בשורות הבאות ברצוני לחלוק אתכם אחדים מאותם הרהורים שעלו בי למקרא הספר. המשפט הראשון מספר לנו על דרוויש שראה את האמת. לא נאמר לנו שהוא מצא אותה או רכש אותה אלא פשוט ראה. האמת אינה משהו שניתן לנכס אותו, להשתלט עליו, אלא מושא להתבוננות, דבר שאפשר לראותו. הדרוויש מתאמץ ורואה ועכשיו הוא מחפש דרך להעברת הידע שנגלה לעיניו. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להגיע לכך, או בלשון הספר הוא "רתם את כל כוח ריכוזו למשימה של השגת סמכות הנראית לעין". יש כאן הקבלה: אמת הנראית לעין מול סמכות הנראית לעין, אבל ההקבלה הזו מוליכה שולל: מאמציו להעברה סתמית של הידע נכשלים. לא ניתן להעביר ידע למי שאינו חפץ בו. לא די בסמכות חיצונית הנשענת על פחד מצד אחד וחנופה מצד שני. הדרוויש מחפש אם כך כלי שיסייע לו, אך אינו מוצא אותו. התשובה מגיעה אליו בדרך פלאית, על ידי דבר האל המושם בפי שליח אלוהי. מה משמעות הדבר? דומה כי אלוהים נענה למאמצים של חיים שלמים שלא נשאו פרי, אבל הכשירו אותו להעריך ולהבין את התשובה ברגע שהיא מגיעה. הסיפור שהוא שומע הוא על מורה אחר שבניגוד לו, כן ידע ללמד. אך שימו לב: אותו מורה דגול חוזר ומסתכל שוב ושוב בתוכן הספר, הוא אינו קופא על שמריו ומסתפק בשינון חד פעמי של השורה שרשומה שם. הוא חוזר אליה שוב ושוב ומוצא בה מקור להבנה חדשה. רק התלמידים, הם אלה שחושבים בטעות כי הידע כתוב בספר. המשפט שמגלים התלמידים בתוך הספר אומר כך: "כאשר תעמוד על ההבדל בין המיכל לתכולתו, יהיה בידך הידע." האסוציאציה הראשונה שמשפט זה מעורר מן הסתם בלב רבים מכם הוא הפתגם "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו". אבל המשפט אומר משהו שונה: הוא אינו מנסה לומר לנו שהעיקר הוא התוכן ולא העטיפה. הוא אומר לנו משהו על ההבדל בין השניים, וזה משהו שונה לחלוטין. הפרשנים – אותם מלומדים מפורסמים שהתלמידים פונים אליהם – מנסים להבין את הספר, מנסים לפרש את המלים. זה דרכם ביחס לכל תוכן המגיע אליהם וזאת מוגבלותם. הם אינם עושים מאמץ לעשות שימוש בכלי, כפי שהשכיל לעשות אותו חכם, מאור הדור.

יסאווי קונה אותו תמורת שתים עשרה מטבעות זהב. ויסאווי, הנמנה על המורים, מעביר אותו הלאה.

כאשר אחמד יאסווי היה תלמיד, הוא קנה עותק של הספר ממאלי ושילם תמורתו שתי מטבעות זהב. למחרת היום חזר יאסאווי ונתן למאלי עשר מטבעות זהב נוספות באומרו: "מה שלמדתי מן הספר שווה יותר מכך, אך מאחר ואין בידי כסף נוסף אני נותן לך את כל מה שיש לי כאות תודה וכסימן להערכתי, כי שיעור זה שווה בערכו לכל נכסי. יסאווי רשם את תוכנו של ספר הספר ואת סיפור תולדותיו בכרך ובו יותר ממאתיים עמודים. על כריכתו נרשם: "אם עובים של ספרים מעיד על הערך של תוכנם, הרי לבטח היה על ספר זה להיות עבה אף יותר." מאז ימיו של אחמד יסאווי, הנמנה על המורים של מרכז אסיה, נמסר ספר זה מדור לדור במשך יותר משבע מאות שנים.

שמירת הספר וגניבתו ומאלי מציל את הספר

סיפורו של הזר כה הרשים את המלך עד שציווה להעלות אותו על הכתב ולכורכו בתוך ספר עב כרס. הספר הוצב בתוך גומחה מיוחדת לדבר בבית גנזיו ונשמר על ידי אנשים חמושים יומם ולילה. המלך הזקן מת, וכובש ברברי החריב את ממלכתו. בהתפרצו לבית גנזיו של המלך ראה האיש את הספר במקום הכבוד שהוקצה לו וחשב לעצמו: 'ספר זה חייב להיות המקור לאושרה ושגשוגה של הארץ.' הוא אמר בקול רם: "הורידו את הספר וקראו אותו לפני בשפתנו." אך כובש זה, על אף עוצמתו הפיסית, היה בור ועם הארץ והוא לא למד דבר מן המלים הכתובות בספר. הברברי הורה להשמיד את הספר, אך המתרגם שלו, ששמו היה מאלי, זכר את תוכנו. הודות לפועלו נמסרה התורה והגיעה אלינו. מאלי פתח חנות. הוא הציג עותקים של ספר הספר למכירה. איש לא הורשה לפתוח את הספר בטרם שילם שתי מטבעות זהב תמורת העותק. אחדים למדו את השיעור שבספר ושבו ללמוד עם מאלי. אחרים דרשו את כספם חזרה, אבל מאלי אמר תמיד: "אינני יכול להשיב לכם את כספכם בטרם תשיבו לי אתם את מה שלמדתם מן העסקה, כמו גם את הספר עצמו." אחרים שביכרו את הצורה על פני התוכן הפנימי, קראו למאלי רמאי. אבל מאלי אמר להם: "לאורך כל הדרך חיפשתם רמאים, על כן אתם מניחים כי כל מי שנקרה על דרככם הוא רמאי."

המקור העיקרי לסיפור הוא בדרך-כלל גיבור הספר. על בסיס ראיון והעברת סיפורו של המרואין לרצף סיפורי ניתן להפיק בסוף התהליך ספר זיכרונות מלא, עם צילומים ותעודות, שישמש תעודה היסטורית משפחתית. http://hasipursheli.com/תהליך-העבודה תיבת ביוגרפיה בספר יכולה להיוצר במבנה כרונולוגי לפי רצף החיים של המספר. http://www.shorashim-teud.co.il/default/RecordBook/1699.aspx ויכולה להתבסס על מבנה אחר כמו הפרדה בין הדמויות לבין הרצף הסיפורי

פרושו של הדרויש

כאשר הלכו התלמידים, שרפו ידיהם, לנוח בקרוואן-סראי (מפגש דרכים ובית תה), פגשו שם בדרוויש וסיפרו לו על מבוכתם. הדרוויש אמר: "מה למדתם מן המלומדים?" הנוסעים השיבו: "שום דבר. הם לא יכלו לומר לנו דבר." הדרוויש אמר: "להיפך. הם אמרו לכם הכל. הם הראו שהספר לא ניתן להבנה בדרך שהם או אתם הנחתם. אתם עשויים לחשוב שהם חסרי עומק. אך אתם בתורכם חסרי היגיון. הספר לימד משהו דרך התקרית עצמה, בעוד שאתם נותרתם ישנים." אך התלמידים מצאו שההסבר הוא מפולפל מדי להבנתם, והאדם היחידי ששמר את הידע על אודות הספר היה מבקר מקרי בקרוואן-סראי, ששמע במקרה את חילופי הדברים שאך זה חזרתי עליהם בפניך, הו מלך ודרוויש!" הזר הלבוש בירוק קם אז על רגליו והלך לדרכו.

מעשה הספר-הם לא יכלו לדמות לעצמם ספר שיכול לעשות משהו

"חכם אחד, מאור הדור, הורה לתלמידיו מתוך מה שנראה כמאגר בלתי נדלה של חכמה. הוא ייחס את כל ידיעותיו לכרך עבה שנשמר במקום כבוד בחדרו. החכם לא הניח לאיש לפתוח את הספר. כאשר מת החכם, הסובבים אותו שראו עצמם כיורשיו, מיהרו לפתוח את הספר בלהיטותם לרכוש את מה שהכיל. הם היו מופתעים, נבוכים ומאוכזבים כאשר מצאו שרק על דף אחד בספר היה רשום דבר מה. הם היו עוד יותר אובדי עצות ומוטרדים כאשר ניסו לרדת לעומק משמעותו של המשפט שנגלה לעיניהם. המשפט היה: "כאשר תעמוד על ההבדל בין המיכל לתכולתו, יהיה בידך הידע." יורשיו של החכם הביאו את הספר למלומדים המפורסמים ביותר בדורם באומרם: "יש בידינו ספר זה ואנו מבקשים את פרושכם לספר. הוא היה שייך לחכם פלוני, מאור הדור שמת לא מכבר. זה כל מה שהותיר אחריו, ואנחנו איננו מסוגלים לחשוף את צפונותיו." תחילה היו המלומדים מדושני עונג לראות כרך עב כרס שעליו רשום שמו של בעליו הקודמים, אדם שהיה כידוע להם נערץ על ידי המוני אנשים. הם אמרו: "כמובן שניתן לכם את הפירוש האמיתי." אך כאשר התברר להם שהספר היה רובו ככולו ריק והמלים הספורות הרשומות בו הן חסרות משמעות עבורם, הם ראשית כל עיוו פניהם בבוז ואחר כך צעקו על התלמידים וגרשו אותם בחימה מעל פניהם. הם האמינו כי נפלו קורבן למעשה הונאה. הייתה זו תקופה שהמלומדים היו מוגבלים ופשוטי הבנה. הם לא יכלו לדמות לעצמם ספר שיכול לעשות משהו, אלא רק ספר שיכול לומר משהו.

מתוך "ספר הספר" אידריס שאה – מורה סוּפי (חלק מהחומר בבלוג זה נלקח מהאתר של ד"ר יואל פרץ מאוניברסיטת בן גוריון שאסף סיפורי עם ופולקלור)

אידריס שאה (Idries Shah) הוא מורה סופי שבא למערב לפני שנים רבות והתיישב בלונדון. הוא הקדיש את חייו להפצת התורה הסופית – תורת החסידות של האיסלאם – בעולם המערבי. הוא עשה זאת על ידי הרצאות, מפגשים ושיחות, ועל ידי ספרים. כמעט בכל ספריו כלל סיפורי עם ממגוון מקורות מתוך כוונה להביא רעיונות פילוסופיים ודתיים בלבוש ספרותי. בהשתמשו בסיפור העממי ככלי לבטא בו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב, ממשיך הוא מסורת ארוכה של מורים שגילו כבר לפני מאות בשנים את כוחו וישירותו של הסיפור העממי. אחד מספריו קרוי 'ספר הספר' (The Book of the Book, The Octagon Press, London 1996)1969))). ספר זה יצא לאור בלבוש מהודר בכריכה קשה ומכיל 268 עמוד. מאתיים חמישים ושנים מן העמודים ריקים ורק ששה עשר מכילים טקסט. מדוע? זאת תבינו כאשר תקראו את התרגום המלא של הספר המובא פה לפניכם. אין זה סתם קוריוז. הספר כתוב בלשון תמציתית ללא נופך מיותר ומביע רעיון עמוק שכדאי להקדיש לו מחשבה. ספר הספר הדרוויש שהיה למלך היה פעם דרוויש שראה את האמת. הוא החליט שעליו להיות בעל השפעה בעולם הרגיל בטרם יקשיבו לו אנשים, על כן רתם את כל כוח ריכוזו למשימה של השגת סמכות נראית לעין. במהלך השנים הפך הוא למלך. אחרי ששימש זמן מה כמושל הגיע הדרוויש למסקנה שאנשים אינם חפצים בדרך הוראתו. הם נראו כמקשיבים לו, אך הם עשו זאת רק בתקווה לגמול או מאימת העונש. למלך הדרוויש היה חסר כלי שבאמצעותו יוכל ללמד. איש לא בא אליו עד אשר היה כבר כמעט בסוף ימיו. הזר הלבוש בירוק יום אחד, במהלך מסע ציד, בעת שישב המלך המזדקן לנוח, ניגש אליו זר לבוש בירוק. הוא ברך את המלך לשלום וסיפר לו סיפור, את הסיפור הזה - מעשה הספר. בפרק הבא מתחיל מעשה הספר.

סיפור משפחתי

כתיבת סיפור חיים וסיפור משפחה הינם שני תהליכים שונים בתכלית, בסיפור משפחה עולות דמויות מסוימות על מרכז הבמה ואחרות מגלות את מקומן שלהן שלא ציפו לו זוהי דרמה בזעיר אנפין שכן התהליך של חשיפת הנורמות והסדרים המשפחתיים קשורה בין השאר בהכרות מחודשת עם הנרטיב המשפחתי גליה מוסנזון אומרת: כתיבת סיפור חיים, כתיבת ביוגרפיה, מהווה הזדמנות מיוחדת לראות את שהיה, להיזכר ולהזכיר. הזדמנות לשזור את הסיפורים והזיכרונות, לצרף תמונות ולספר לדורות הבאים.הזדמנות להתקרבות, בין דורות, בין אדם לעצמו http://www.galiamm.co.il/ רבים בינינו מסתובבים עם סיפורים וזיכרונות שמעולם לא סופרו ועוד לא פורסמו. כתיבת ביוגרפיות היא הדרך להציג לעיני כל את האירועים והאנשים שהתרחשו בעבר ובראש ובראשונה בפני המשפחה http://www.storyoflife.co.il/default.aspx?siteid=20&pageid=3906&lang=1 כתיבת סיפור חיים, היא מסע מרתק בזמן וחוויה מרגשת אומרת מיכל פטמן http://www.kolhasipur.co.il/ סיפור משפחתי ישאיר ביד משפחתכם מסמך היסטורי מרגש – הביוגרפיה שלכם. סיפור מלכד ומעורר השראה לדורות הבאים. http://www.doco.co.il/

קטע שכתבה סטודנטית בחוג לחינוך במסגרת סדנת כתיבה

"הרקע לבחירת הנושא שלי (בעבודת הסמינריון) "האדם מונע מאמונה", קשור לעובדה שהמוטיב של האמון בעצמי חוזר בכל הסיפורים שכתבתי בסדנה. בסיפור הראשון שלי - זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני...- האמנתי בעצמי שאוכל ללמוד לרכב על אופניים בעזרתו של בן. הוא כמובן האמין בי שאצליח במשימה ובשל כך אכן הצלחתי ללמוד לרכב על אופניים ואף הרווחתי חבר. המשפט המשקף ביותר את האמונה שלי בעצמי בסיפור הזה הוא: "לפתע הבנתי שהצלחתי לרכב על האופניים בכוחות עצמי. חייכתי וניסיתי לעלות על האופניים ולרכב עליהם בשנית ללא עזרה והצלחתי! בן, אני נוסעת לבד, תראה... צעקתי לו בזמן שרכבתי סביב העיגול והוא חיכה לי בנקודת המוצא".

סדנה לכתיבת סיפורי חיים בספריית מבשרת

חדש בספריית מבשרת- כתיבת סיפורי חיים בהנחיית סמדר נבו האם חשבת פעם מה ידוע לך על עברם של הוריך וסביך? האם רצית לספר לדור הבא יותר משסיפרו לך? האם תהית למה אנחנו נמשכים לסיפורים ואוהבים לספר? כתיבת סיפור החיים מסייעת לנו לארגן מחדש את תפיסותינו ועולמנו. אנשים המתעניינים בסיפורי תרבות ובסיפורם האישי נוטים לזכור חלק מהסיפורים שספגו מסביבתם או ארועים שקשורים בהם עצמם ובדרך הסתכלותם על הסביבה. במהלך ההיזכרות והכתיבה בורר כל כותב את החומרים שהוא מספר על עצמו לעצמו, למשפחתו ולקרובים אליו, דרך הזכרות בארועים בחיינו וסיפורם מחדש. במהלך כתיבת סיפור החיים, אנו מפענחים את המסרים והמשמעויות התרבותיות שעיצבו את אישיותנו. מבנה המפגשים כל מפגש יכלול האזנה לקטעים מהספרות האוטוביוגרפית, כתיבה של המשתתפים ומשוב של המנחה או אנשים אחרים בקבוצה בדרכים שיתאימו לכותבים. הסדנה תכלול שישה עשר מפגשים בני שעתיים כל אחד. המפגשים יתקיימו בספרייה עלות הסדנה תהיה שישים ש"ח למפגש לאדם. התשלום עבור הסדרה כולה יימסר למנחה במפגש השני. לשאלות וברורים ניתן להתקשר לסמדר 0544893772 או לשלוח אימייל לnevosm@zahav.net.il

קטע שנכתב במסגרת סדנת סיפורי חיים שהנחיתי

ההחלטה שלי להיות ישראלית בכל רמ"ח איבריי- יתכן שנובעת מהצורך הבסיסי שבי להשתלב ולהסיר מדרכי מכשולים שימנעו ממני הזדמנויות בעתיד.

אך האם הפרקטיקה היא הגורם היחיד שהוביל אותי להשקיע מאמצים כה רבים, או שאולי במקביל עברתי תהליך נפשי שגרם לי לנתק ,בברוטליות כמעט, את הווייתי כ"רוסייה".

אומרים שאינטואיטיבית, אדם שקם מכסא אחד ומתכוון לעבור לכסא אחר- המחשבה הראשונה שנכרת במוחו היא האם הוא מוכן לוותר על מושבו הקודם.

ההחלטה שקבלתי לקום מהכסא הקודם, עם כל ההחלטיות שבאמצעותה היא נעשתה,  צפה ועולה לנגד עייני מפעם לפעם, ועמוק בפנים הייתי רוצה ששני הכסאות יתלכדו ויתמזגו לספסל אחד המשלב את היתרונות של שני הכסאות. 

הכתיבה לא נועדה רק לבטא את חייך, חייך נועדו בין השאר להגיע לידי ביטוי

יש החיים כדי לספר ויש המספרים כדי לחיות, יש שאומרים הסיפור יוצר את האדם ויש שיודעים שהאדם יוצר את הסיפור. כשסיפורו של האדם מוכן במחשבתו הוא לא יכול לתת למחשבה ליצור מחדש סיפור חי ואותנטי.

יש סיפורים שחיים לנצח משום שהם עוברים בין דור לדור

הורים  רבים יודעים לחבר את הילדים שלהם לעבר המשפחתי, בין אם  על-ידי קשרים קבועים עם הסבים וקרובי משפחה אחרים, או בעזרת סיפורים ותמונות מדורות קודמים – כל אלו יוצרים הזדהות עם המשפחה. ככל שההורים מצליחים לחבר את הילדים לסיפורים המיוחדים של אבותיהם, כך נוצרת "גאוות יחידה". אותה גאוה מחזקת את התא המשפחתי ואת היחיד כפי שהיא בונה את הקהילתיות השבטית.

בניית סיפורים אבודים בעזרת מידע חלקי ושיתוף נציגים משפחתיים מדורות שונים מחזקת את הרגשת השייכות של היחידים, הצעירים יותר כלפי הקהילתיות והשבטיות של בני המשפחה.

עירית ורד ולאה חורב טוענות:

כתיבת ביוגרפיה והפקת סיפור חיים מיועדת לדורות הבאים, אבל החוויה המרגשת - היא קודם כל שלכם המספרים והכותבים

http://www.artbio.co.il/!

בת עמי מלניק אומרת באתר תעוד תולדות חיים

http://www.toldot.co.il/

אנשים כותבים ביוגרפיות אישיות כדי לתעד זיכרונות מתקופת הילדות, הבחרות והבגרות, לתעד מורשת משפחתית, מורשת קרב ואירועים דרמטיים. בעזרת 'תיעוד תולדות חיים' הם מעלים על הכתב סיפורי חיים מרגשים שחוו, חיים שטולטלו בין ימי סערה וריגוש לבין חיי שגרה ונחת. זוהי גם הזדמנות לספר על הישגים מקצועיים ואישיים.
כתיבת ספר היא דרך להנציח הורים, בני משפחה, חברים לדרך, וכן ארגונים - ולשמר את המידע למען הדורות הבאים.

גליה מוסנזון טוענת

כתיבת סיפור חיים, כתיבת ביוגרפיה, מהווה הזדמנות מיוחדת לראות את שהיה, להיזכר ולהזכיר. הזדמנות לשזור את הסיפורים והזיכרונות, לצרף תמונות ולספר לדורות הבאים.

http://www.galiamm.co.il/

בחברת "שלוש נקודות"

כתיבת ביוגרפיות וסיפורי חיים היא תהליך מרתק, הפותח צוהר לגילוי והעלאת פרטים אישיים ומשפחתיים, התבוננות, מסע ויצירה. 

http://www.neku.co.il/apage/74343.php