המורים החיים בלבנו-המשך מתוך קטע של מאיר שלו

הייתי אז כבן עשר שנים, גרתי בנהלל, ועמדה לפניי בעיה קשה: הגעתי לשלב שבו לא רק אני, אלא גם אחרים כבר הבחינו בצורך שלי במשקפיים. האמת היא שמיום שעמדתי על דעתי, ידעתי שהראייה שלי אינה חדה. תחילה חשבתי שהעולם נברא מטושטש. אחר כך החלטתי שזו הראייה הטבעית של בני המין האנושי: כשם שהכלבים הם עיוורי צבעים, כך בני האדם אינם חדי ראייה. אבל אט-אט חדרה למוחי ההכרה הלא נמנעת, שחבריי מיטיבים לראות ממני. הקדשתי את רוב זמני וכוחי להסתרת העובדה הזאת מהם, ממוריי ומבני משפחתי, אלא שקוצר הראייה שלי הלך והחמיר וחרדתי הלכה וגברה. בימים ההם, שלהי שנות החמישים, משקפיים היו בושה גדולה. מי שהרכיב אותם כונה בכינויי גנאי מעליבים מאין כמוהם: "קסוקר", "אבו-ארבע", ובהתיישבות העובדת "אינטליגנט", ואפילו "טיליגנט". בכלל, נהלל הייתה גן עדן לעיוורים ולפיסחים. מייסדיה, אנשי הגשמה וחזון, הסתכלו קדימה באומץ ובפוקוס. אשר לנו, נכדיהם, הבה אנסח זאת כך: חלוצי העלייה השנייה, שהקימו את נהלל, לא שבו לארץ אבותינו כדי להוליד בה צאצאים ממושקפים. כאלה היו להם די והותר בגולה. הם רצו דור חדש, של איכרים גבוהים, שזופים, רחבי כתפיים, עזי לב וחדי עיניים. כיוון שהחריצות שלי לא הייתה מרשימה במיוחד, וגם בתחום החוסן והגובה לא הצטיינתי, הבנתי שהמשקפיים יהיו המסמר האחרון בארון המתים שלי, שלא לדבר על הבושה שאמיט על המשפחה. לא היה לי ספק, שאם אופיע במשקפיים על חוטמי, הדודים שלי ימכרו אותי לסוחר הבקר, וסבא שלי יארוז את המזוודה הישנה שלו, יודיע שהציונות נכשלה ויחזור באונייה הראשונה לאודסה. בגלל כל הסיבות האלה, עשיתי מאמצים גדולים להסתיר את קוצר הראייה שלי. בין היתר התמכרתי לקריאת ספרים. את העולם האמיתי קשה לקרב אל העיניים, אבל את העולמות הספרותיים, אלה המודפסים על נייר - אפשר. אגב, כאשר אולצתי בסופו של דבר ללכת לרופא העיניים, התברר שאני זקוק למשקפיים של שתיים וחצי דיופטריות. בדרך כלל ילדים קצרי ראייה מתחילים את הקריירה עם עדשות של חצי או שלושה-רגעים. כלומר - ברוב שנות ילדותי התהלכתי בעולם הולך ונעלם, ובירכתי בשלום לא רק בני אדם אלא גם שיחים מופתעים. לבד מהשיחים, חשד בי גם המורה שלי, אותו יעקב מאסטרו. כמה וכמה פעמים קרא לי לשיחה ואמר, שלדעתו אינני רואה , את מה שכתוב על הלוח. אבל נראה שההכחשות שלי היו מבוהלות כל כך, עד שהחליט לא ללחוץ עליי יותר מדי. עד שיום אחד הוא כתב על הלוח מבחן בחשבון, ואני זוכר היטב את ההערה שהתלוותה אל הציון הנמוך שקיבלתי: "התשובות חלקן נכונות. השאלות אינן נכונות". הוא הורה לי להישאר בכיתה אחרי הלימודים, כתב כמה מילים וספרות על הלוח, והוכיח לי - לבן על גבי שחור, בחיבה ובתקיפות - שאני קצר רואי. כבר באותו ערב הוא דפק על דלת ביתנו, אמר שלום מנומס ונכנס. חשתי את הקירות נסגרים עליי. בדרך כלל הייתה לי ילדות נעימה בהחלט. אבל שני ימים זכורים לי כימים של מצוקה אמיתית. האחד הוא יום עקירתנו מנהלל לירושלים, והשני הוא היום ההוא, ייקחהו אופל, שאני מתארו עכשיו. יעקב מאסטרו היה איש עדין ונמוך קומה. אני חושב שרחש לי סימפתיה מסוימת, משום שגם הוא לא התאים לדרישות ולתדמיות של הכפר. הוא לא ייבש ביצות ולא נלחם בפלמ"ח, ונוסף לכל הצרות היה ספרדי ועלה ארצה אחרי השואה, דומני שמיוגולסוויה. נהלל, מיהלומי הכתר של החזון הציוני, הייתה קצרת רוח כלפי אנשים כמוהו. גם העובדה שהביא עמו לארץ קבוצה של יתומים קטנים, שאסף אחרי מלחמת העולם השנייה והצילם, לא הועילה לשיפור מעמדו. הוא ניגש ישר לעניין, ואמא שלי, שהייתה נהללית בעלת גאווה והכרה, הודיעה לו מיד שהוא טועה. יעקב נבוך, התכווץ בכיסאו, אבל התעקש: הילד זקוק למשקפיים. אמא שלי הסמיקה. היה לה סומק מיוחד של כעס, שנבע משורש הצוואר, עלה וגאה עד שהציף את המצח. היא קמה, הלכה לחדר הסמוך, ונשארה שם לאות בוז ומחאה. אבא שלי, לעומתה, התקשה להסתיר את שמחתו. הוא היה עירוני עם עור לבן, ידיים שמאליות, דעות ימניות, ומה שהכי חשוב - ממושקף בעצמו. העובדה שהצליח לפגוע בגנטיקה המושלמת של מושב העובדים הראשון בכלל ושל המשפחה הסוציאליסטית של אמא שלי בפרט - גרמה לו נחת עצומה. למחרת נסענו לעפולה, אל רופא העיניים. את החוויה של התאמת העדשות ושל התחדדותו הפתאומית, התובענית, של העולם, חוויה שלא נעמה לי כלל וכלל, תיארתי שנים רבות אחר כך בספר "עשו". כך או כך, ביום שקיבלתי את המשקפיים, שמתי אותם בכיסי, הלכתי לביתו של יעקב מאסטרו, פתחתי את הפשפש הקטן של החצר, והוא עמד שם, מטפל בפרחים שלו, לוע-הארי, אם זיכרוני אינו מטעה אותי. אמרתי לו: "יעקב" - בנהלל קראו למורים בשמות פרטיים - "יעקב, בעוד חודש תסתיים שנת הלימודים, ובשנה הבאה אני חוזר לירושלים". וביקשתי ממנו שירשה לי לא להרכיב את המשקפיים עד תום השנה. הבטחתי לו שלירושלים כבר אגיע במשקפיים. למחרת בבוקר הוא נכנס לכיתה והודיע שהחליט להחליף את מקומות הישיבה של כולנו, "כי אתם מפטפטים יותר מדי". כך הוסוותה מטרתו האמיתית - להעביר אותי לראש הטור האמצעי, שאהיה קרוב יותר ללוח ואוכל לקרוא את הכתוב. חודש ימים אחר כך עקרנו לירושלים. ישבתי בירכתי המשאית הקטנה שהעבירה את חפצינו, וכשהכפר נעלם מעיניי (כלומר, אחרי עשרים מטר), הוצאתי את המשקפיים החדשים מכיסי, הנחתי אותם על חוטמי, ושם הם עד היום. בחשבון אני מתקשה גם עכשיו, אבל במורה טוב ונדיב אני מסוגל להבחין עד היום, וגם בלי משקפיים. מתוך סוד אחיזת העיניים, עם עובד, 1999.