פרשנות לספר הספר

התלמידים אומרים לדרוויש השני שפגשו בקרוואן-סראי שהמלומדים הם חסרי עומק, אך הוא אומר להם שהבנה שלהם לקויה. הבנה והתעמקות הם שני צדדים משלימים. (וראה את דבריו של פ.ד. אוספנסקי בספרו "בחיפוש אחר המופלא") המשפט שאומר להם הדרוויש "הספר לימד משהו דרך התקרית עצמה" הוא משפט מפתח חשוב. הוא מסביר להם שמדובר באינטראקציה בין מה שקורה בחוץ לבין המאמץ הפנימי להבין. זוהי אחת המשמעויות של ההבחנה בין המיכל לתכולתו. המיכל חשוב לא פחות מן התכולה. בסיפור סיפורים יוצק המספר תמיד תוכן חדש במיכל ישן. הוא לעולם אינו מבלבל בין הצורה לתוכן הפנימי ולכן יש לו את היכולת לשנות את המיכל ולהעביר את התכולה האמיתית, תכולה שאיננה סטטית כי אם דינמית, תכולה שמקבלת את משמעותה מעצם האינטראקציה עם קהל השומעים. התלמידים אינם מבינים את הסבריו של הדרוויש, אבל שומע מקרי בקרוואן-סראי שומר את הדברים. דווקא כאן נקטעת המסירה דרך תלמידים. זוהי אמירה עמוקה על המשמעות של "להיות תלמיד" כבר קודם רמז לנו המספר על הלהיטות שלהם לקרוא את הכתוב בספר במקום להתאמץ להבין, רמז לנו על הגאווה שלהם הרואה בחכמים נחותים ומוגבלים (ושל החכמים הרואים בתלמידים רמאים ומוליכי שולל) נחוצה ראייה שאין בה התנשאות, אלא נכונות ללמוד מכל תקרית. השומע המקרי הוא אותו שומע אידיאלי החף מכל התנשאות. עכשיו, בל נשכח שכל זאת סופר לדרוויש הראשון כמשל. שליח האל לא טען שאותו שומע מקרי הוא זה שאחראי להעברת המסר הלאה. השומע המקרי סיים את תפקידו. הוא לא תלמיד. הוא מקרה שאפשר ללמוד ממנו. ואכן המפגש עם שליח האל הוא מקרה שהדרוויש הראשון לומד ממנו.