משמעות הזיכרון בחיים-מתוך המורים החיים בלבנו

הקטע נבחר לצורך הבלוג כדי להעלות את תפקידו של הזיכרון בחיינו וביחסינו עם אנשים שונים. סיפור חיים הוא דרך להחיות זיכרון המורים החיים בלבנו מאיר שלו אחרי שקיבל את פרס נובל לספרות, כתב הסופר אלבר קאמי ,מכתב למורה שלו בבית הספר היסודי. הוא הודה לו במילים היפות הבאות: כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת, שהושטת לילד הקטן שהייתי, בלי תלמודך והדוגמה שנתת - לא היה קורה דבר מכל אלה [...] מאמציך, עבודתך, הנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים. גמולו של המורה מתחלק כאן לשניים. החלק האחד הוא הכרת הטובה, והחלק האחר, היפה והעמוק ממנו, הוא הזיכרון. קאמי אינו אומר למורו: "אני זוכר אותך", אלא: "מעשיך עודם חיים בלבי". כך הוא מכוון למהותו המדויקת והמרגשת יותר של הזיכרון - ההשארה בחיים. גם בספר "הלב" יש קטע נוגע ללב, העוסק בזכירתה של מורה. המורה הקטנה, שעתידה למות במשך שנת הלימודים, מבקרת בביתו של הילד המספר, אנריקו. כשהיא נפרדת ממנו, היא אומרת: "שלא תשכח אותי, אנריקו, שלא תשכח אותי...". ואנריקו, לפי מיטב הסגנון והרוח של "הלב", אומר: מורתי הטובה, לעולם, לעולם לא אשכח אותך. גם כאשר אהיה מבוגר, אזכור אותך ואבוא לבקרך, לראות אותך בקרב תלמידייך. ובכל פעם שאעבור ליד בית ספר כלשהו, אדמה לשמוע את קולך ואחשוב שוב על אותן שנתיים שלמדתי אצלך [...] לעולם לא אשכח אותך, מורתי. אני מציע לכל הקוראים לעשות מאמץ קטן, לקלף מעל הטקסט את המעטה החינוכי הדביק שלו, ולהודות, שאנריקו צודק. בחשבון הארוך, הזיכרון הוא הכרת הטובה היפה ביותר שאדם יכול להעניק לזולתו, ועל אחת כמה וכמה למורו. כי עצם מעשיו של המורה נועדו להיחרת בזיכרון, וודאי שגם הוא עצמו. גם נחום גוטמן, שהעיד על עצמו לא אחת, שלא היה תלמיד טוב ולא אהב את הלימודים, מדבר על זכירתם של המורים: המורים לעולם הם כגון אלה: מהם מגוחכים בעינינו, מהם אינם אהובים עלינו, אך לאחר שנים, משאנו נזכרים בהם, ואי אפשר שלא להיזכר בהם, רואים אנו אותם באורם הנכון, ולבנו שופע אליהם תודה ואהבה. יכול להיות שבדורות הנוכחיים של מורים ותלמידים, הדברים מאבדים מעט מכוחם. אבל גם היום, כשאני שומע מילדיי סיפורים על מורה זה או אחר, אני יודע את מי הם יזכרו באהבה, את מי בכעס, ואת מי הם ישכחו במהרה. אני מכיר את הדבר מכיוון אישי נוסף. שני הוריי היו מורים בירושלים, ואין שבוע שלא ניגש אליי אדם זה או אחר ברחוב, ואומר לי: הייתי תלמיד של אבא שלך, או של אמא שלך. ואני רואה אז בפניהם את כוחו של הזיכרון, את הגעגועים למורים שאינם נשכחים, את הרושם הגדול, שנחרת לפני שנים ושוב אינו מתפוגג. ואכן, יש לפעמים מין מורה כזה, והוא חוצה את חיינו כמו כוכב שביט. גם לי היה מורה כזה, שנהג בי בחוכמה ובאהבה ובאצילות נפש, והשכיל לראות לא רק כיתה, אלא גם כל תלמיד בפני עצמו. כמו במלותיו היפות של אלבר קאמי - הוא הושיט יד חמה לילד הקטן שהייתי. שמו היה יעקב מאסטרו, וכיוון שכבר נפטר לפני כמה שנים, אני מנצל את ההזדמנות הזאת כדי לזוכרו ולהזכירו. המשך יבוא